אחרי מה שנראה כמו אלף שנות, מבליחה לה לפתע לחלל מילה שנשמעת זרה וגסה: פשרה. היא אמנם רחוקה מיישום וממימוש, ועוד נכונו לה ייסורים ודרך חתחתים ארוכה - אבל פתאום היא נשמעה! ועוד מהצד הפוליטי!
עוד לפני שדנים במהותה ובסיכוייה של פשרת לוין-סער, מובן שזהו דבר גדול. אחזור כאן על תורה שמלווה אותי כבר זמן רב, ושהולכת ומתגברת בי ככל שהזמן חולף ושהסכסוך הפנימי בישראל מחריף. היא נוגעת למהותה של הפשרה, למהותו של המושג הזה, שימיו כימי עולם ושיסודותיו נטועים עמוק במשפט העברי.
מהי הפשרה? באופן עקרוני, מדובר בהכרעה שלא מעדיפה צד אחד, אלא שמבוססת על הסכמה ביניהם. בעיני מבקריה היא נתפסת כאי-צדק. כי אם הצדק נמצא עם צד אחד, וההכרעה שהתקבלה היא פשרה - הרי זה אומר שהצד הצודק נפגע. איזה מין צדק הוא זה?
עצם הדיון בפשרה והעלאת האופציה מייצרים אמירה ברורה של שני הצדדים על כך שכל אחד מהם מכיר בלגיטימיות של הצד הנגדי. השוליים הקיצוניים כמובן מבינים בחושיהם את התורה הזו, ולכן הם טורחים להיאבק אפילו בהעלאת האופציה. לא רק בקבלתה.
זהו דיון ארוך וותיק מאוד, שנוגע ליסודות הכי עמוקים של תפיסת הצדק ותפקיד מערכת המשפט, אך שנוגע גם ליסודות הפסיכולוגיים של צדדים ניציים. לא מכבר, בחסות הסכסוך הפנים-ישראלי, מצאתי נתיב לפרש אותו. חשיבותה של הפשרה אינה בתוצאה שלה, אלא בעצם ההסכמה העקרונית לאופציה כזו של פשרה. הרי גם במקורות ההלכתיים הדיון הוא לא אם תהיה פשרה, אלא אם חובה על הדיין להציע פשרה.
מה קורה במקרה של הצעת פשרה והסכמה לפשרה? מה שקורה הוא זה: באמצעות מתן לגיטימציה לאופציה של פשרה, כל אחד מהצדדים מצהיר שהוא מכיר בקיומו של הצד השני. הוא לא מסכים איתו, הוא אפילו לא מכבד אותו. הוא נותר בר-פלוגתא חריף שלו, ואף יעשה כל פעולה כדי לפגוע בעמדתו ולדאוג לכך שלא תתקבל - אבל הוא מצהיר בלי מילים, בעצם הסכמתו לאופציה של פשרה, שהוא מכיר בכך שיש עוד צד.
זה חשוב וקריטי במערכת המשפט גם כלפי הצדדים וגם כלפי הדיינים או השופטים, וזה חשוב לא פחות בסכסוך חברתי פוליטי כמו זה שאופף אותנו כבר כמה שנים. גם אם לא ייצא מהצעת הפשרה הזו שום דבר, עיקר האפקט כבר הושג.
עצם הדיון בפשרה והעלאת האופציה מייצרים אמירה ברורה של שני הצדדים על כך שכל אחד מהם מכיר בלגיטימיות של הצד הנגדי. השוליים הקיצוניים כמובן מבינים בחושיהם את התורה הזו, ולכן הם טורחים להיאבק אפילו בהעלאת האופציה. לא רק בקבלתה.
האמירה הפובליציסטית הכי פופולרית בשבוע הזה היא: איפה האופוזיציה? האמירה לא רק כוללת דרישה ילדותית וחצופה מצד בעלי דעה ליתר לוחמנות של האופוזיציה, אלא מתנגדת לעצם שתיקתה או הפשרנות המסתמנת, ולו של אחדים מתוכה, בסוגיות מסוימות.
זה מגעיל ומקומם מצד אחד, אבל זה גם מעורר אופטימיות, כי זה מדגיש את הנקודה המרכזית: אם הקיצונים ממש-ממש מתחרפנים מכך שאפילו עולה האופציה של פשרה - אזי כנראה התזה הזו שלעיל היא צודקת ומדויקת. ולכן, מצווה לחזור ולהשמיע אותה שוב ושוב: פשרה, פשרה, פשרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו