מי יבקר את המבקרים?

"ביקורת" היתה המילה המדוברת ביותר בשיח התקשורתי במהלך השבוע האחרון. התקשורת מעלה על נס את הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון הנורא ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה - טבח 7 באוקטובר. בעיקר, היא מעלה את הדרישה לחקור את הממסד הפוליטי על מרכזיותו בקונספציה שהביאה לטבח.

מנגד, בסדר היום התקשורתי בשבוע האחרון דיברו כל הזמן על ההתנצחות בין מנכ"ל משרד מבקר המדינה, ישי וקנין, לבין צמרת הצבא, בדרישה לקבל גישה לחומרים שיעזרו למבקר לבצע את חקירתו את תפקוד צה"ל ואת אחריותו לאסון. מנגד, צה"ל טוען שהוא עורך תחקירים מטעמו כל הזמן ומסיק את מסקנותיו.

יתרה מכך, במוסד הפוליטי יש מי שקוראים לחקור את מערכת המשפט ואת תפקידה בנוגע למה שקרה ב-7 באוקטובר, ובעיקר את תפקידה אחרי המלחמה. אך נדמה שגוף אחד חמק מביקורת לגבי תפקידו ומה שקרה - "הרשות הרביעית", מוסד התקשורת.

לתקשורת יש תפקיד חשוב במדינה דמוקרטית. היא המתווכת הכמעט הבלעדית בין המתרחש במוסדות האחרים לבין האזרחים. יש לה גם יכולת בלתי אמצעית להיות בעלת יכולת הבניית המציאות החברתית, בעיקר בגלל תלותם של האזרחים במידע ובפרשנות שלה. למעשה, לתקשורת, ובעיקר לתקשורת המיינסטרים השלטת, יש כוח משמעותי נרחב. הכוח נובע מבחירת הפרשנות שלה למציאות, המסגור שלה את האירועים ודרך הצגת סדר היום התקשורתי שלה.

לתקשורת יש כוח בעיקר בתפקיד הכי חשוב שלה - הביקורת. ביקורת כלפי שאר המוסדות במדינה: הפוליטי, המשפטי וגם הצבאי. אך מעבר לתפקיד הביקורת, התקשורת אמורה גם לאתגר את המחשבה של המוסדות האחרים. למרבה האירוניה, למרות התפקיד הביקורתי שלה, התקשורת לא רק לא מאתגרת את המחשבה של המוסדות האחרים - נדמה שהיא עצמה חסינה מביקורת חיצונית, ובעיקר פנימית.

התקשורת לא מעמידה עצמה לביקורת על התפקוד שלה לפני 7 באוקטובר, ובמיוחד אחריו. במילים אחרות: מה היתה תרומתה לקונספציה שהביאה ל-7 באוקטובר, ואיך היא ממשיכה לשרת את אותה הקונספציה.

עמוס ידלין, שטען כי חמאס מורתע, יושב באולפנים וטוען שצריך לעצור את המלחמה ולתת לרש"פ לשלוט בעזה - אף שהיא נכשלת ביו"ש - התקשורת נאחזת בקונספציה

באולפנים עדיין לא מאתגרים את הפרשנים הביטחוניים, אלא מביאים אותם כאילו האמת היא שלהם ואין בלתה. למשל, בערוץ 12 מארחים באופן תדיר את עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן וכיום ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. לפני 7 באוקטובר ידלין טען באופן קבוע שחמאס מורתע. הוא היה חלק מהקונספציה, והוא טעה בגדול. אם כן - מדוע הוא ממשיך להיות מוזמן להגיע ולתת פרשנות?

השבוע, ב"פגוש את העיתונות" עם דפנה ליאל ובן כספית, הוא טען שיש לעצור את המלחמה כי חמאס הבין את המצב הגרוע שלו, ושהוא יפנה את מקומו לשלטון אחר כי הוא מבין את האיום הנשקף. הוא גם ממשיך לפמפם את המסר שלפיו הרשות צריכה לשלוט בעזה - אף על פי שאנחנו יודעים שהיא נכשלת אפילו ביו"ש.

אין כל אתגוּר של המחשבה האוטומטית - פרשן שיגיד למה זה טוב לקחת שטחים בעזה, למשל. באולפנים לא מאתגרים אפילו את הפרשנים הפוליטיים והמשפטיים - כמו גיא פלג ואביעד גליקמן, שתקפו את מתווה לוין-סער ואימצו לגמרי את עמדת המוסד המשפטי; אותו מוסד שמסרב להתפשר על כוחו. האם אנחנו לא זקוקים כעת לפשרה?

יש עוד דוגמאות רבות. התקשורת חייבת לערוך חשבון נפש ולבקר את הקיבעון המחשבתי שלה. היא מוכרחה לערוך פרדיגמה של תיקון בכל מה שקשור להתנהלות שלה ולאחריות שלה לקונספציה. תבנית שתתווה עבורה דרך לעתיד, על בסיס התמודדות שקופה של עיתונאים ושל ערוצים תקשורתיים עם ההתנהלות שלהם עד 7 באוקטובר, ובעיקר - עם הדרך שבה מתנהלים שנה וכמעט ארבעה חודשים אחריו.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה למדיה ולפוליטיקה