יאיר גולניזציה

"תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים ראויים לכך", כתב בן־גוריון, ומאז נטחן לעייפה בכל דיון שנוגע למפקדי צה"ל.

למרות הבנאליות, כיוון שאני בכל זאת אם עברייה לשלושה בנים (ובת!), הנה דעתי הצנועה: לו אחד מבניי היה משרת תחת יאיר גולן בשירותו הצבאי, הייתי חותמת על דבריו של בן־גוריון בשתי ידיים. מפקד אמיץ, נועז, מקצועי וחדור מטרה, שפקודיו לאורך השנים גמרו עליו את ההלל.

לא אשכח את הראיון שהעניק לאילנה דיין ב־2019, שבו הודה כי הוא לא רק מרגיש בנוח במצב הלוחמה, אלא אפילו... נהנה. הצבא התאים לגולן וגולן התאים לצבא, עד שהפה הגדול שלו הלך צעד אחד רחוק מדי וחשף בפני הציבור הישראלי כי לצד היותו לוחם ללא חת, העמדות הפוליטיות שלו קיצוניות מאוד, ושהוא מתייחס לרפלקס ההישרדותי הישראלי בהתנשאות ובניתוק.

העובדה שחילל את יום השואה כדי להתנגח בצאצאי קורבנות השואה היתה עדות לחוסר הבנה בסיסי שהפך אותו מאז לפוליטיקאי אולי קולני במיוחד, אך ללא השפעה של ממש, מדלג בין רשימות שכל אחת מהן מגרדת מספר מנדטים חד־ספרתי. גבורתו של גולן בשבת השחורה היתה יכולה להציע לו פתח מילוט ממשבצת הילד הרע שמדבר מלוכלך, אך גולן לא חיפש מילוט. מתנגדיו הפוליטיים, ואני בתוכם, נאלצים לשאת את הדיסוננס: כן, אדם יכול להיות בה בעת גיבור שחירף את נפשו בשעתנו הקשה ביותר - ואישיות ציבורית וולגרית ששנאתו אומנותו. זה חבל, אבל אלו החיים.

יותר מדי אנשים מתקשים לחיות עם הדיסוננס הזה, ומתעקשים לדחוק את המציאות המורכבת שלנו לתבניות הישנות והמעייפות: הלנו אתה אם לצרינו. אם אתה משלנו, אתה הטוב המוחלט, ואם אתה משלהם - לא ייתכן שעשית משהו טוב. על רקע זה התפתח לאחרונה בחלקים בימין טרנד מעיק: לנסות לקעקע את אמינותם של אלופים במיל' שירדו להציל חיים ב־7 באוקטובר, ושעמדתם הפוליטית חונה איפשהו בין העבודה למרצ.

גבורתו של גולן בשבת השחורה היתה יכולה להציע לו פתח מילוט ממשבצת הילד הרע שמדבר מלוכלך, אך גולן לא חיפש מילוט. מתנגדיו הפוליטיים, ואני בתוכם, נאלצים לשאת את הדיסוננס: כן, אדם יכול להיות בה בעת גיבור שחירף את נפשו בשעתנו הקשה ביותר - ואישיות ציבורית וולגרית ששנאתו אומנותו. זה חבל, אבל אלו החיים

על גולן ועל ישראל זיו אמרו שהם עסקו ביח"צ עצמי במקום בהצלת חיים, על נעם תיבון העלילו שהציל רק את בנו והתעלם מכל אלו שהיו זקוקים לעזרה בדרך. למה? למי זה טוב? למה קשה כל כך להוריד את הכובע בפני אנשים שקפצו אל קו האש, ובה בעת לחשוב שאין שום הצדקה שיישבו שוב ושוב באולפנים ויטיפו לנו בנושאי מדיניות? האם תחזיות השווא של ישראל זיו לגבי הכניסה לרפיח והמלחמה בלבנון מבטלות את החיים שהציל בעוטף עזה? והאם העובדה שהציל חיים - כן, בגבורה עילאית ותוך סיכון עצמי - הופכת אותו לאיש חכם יותר או צודק יותר?

בכלל, אולי זו סוף כל סוף הזדמנות להיגמל מהנטייה הישראלית כל כך לראות באלופי צה"ל את המפתח לפתרון לכל בעיותינו. אמנם בשנה ומשהו האחרונות דווקא היטשטשו ההבדלים בין הצבאי לאזרחי, אבל באותה מידה גם התברר יותר עד כמה אומץ וגבורה הם לא ערובה לתבונה מדינית, לעומק רעיוני או לאורך הרוח שנדרש כדי להנהיג את הציבור. זה עובד, אגב, לשני הכיוונים: בשבוע שעבר נפרדו ביישוב עלי מאיתן שכנזי ז"ל, החלל העשירי מהיישוב מתחילת המלחמה והחלל ה־54 מהמועצה האזורית בנימין.

הנתונים הללו (ונתונים כלליים אחרים לגבי מספרם הגבוה של חללים דתיים במלחמה הזו) מספרים על חברה שיש בה פטריוטיזם וערבות הדדית, בהירות אידיאולוגית ומסירות נפש ללא גבול, אך הם אינם תעודת ביטוח מפני יריבות פוליטית.

מי שמבקש להנהיג את הציבור - יצטרך לעשות זאת בדרך היחידה שהדמוקרטיה מכירה בו: בשיח, בשכנוע, בהקשבה ובהיענות לרחשי הלב הלאומי.

הגבורה הצבאית - כבודה (הגדול והנצחי) במקומה. כדי להתוות את דרכה של מדינת ישראל, ביטחונית ואזרחית, דרוש יותר מזה. מי שיסרב להבין זאת, יישאר "לשעבר" נרגן שמלהג באולפנים.