"המחיר השקוף" או "האנשים השקופים"?

כבכל סוף שנה אזרחית פרסם צה"ל בשבוע שעבר את נתוני החללים והפצועים בשורותיו.

הפעם, בשונה משנים קודמות שבהן הציגו את הנתונים לשנה החולפת בלבד, הנתונים שהציג צה"ל התייחסו לכלל הנפגעים מתחילת מלחמת חרבות ברזל - קרי, לנפגעים בשתי שנות המלחמה. באופן טבעי הנתונים שהוצגו היו, בלשון המעטה, לא מעודדים. קרוב ל־900 גיבורים וגיבורות נפלו בקרבות, אלפים נפצעו, ועשרות חיילים נהרגו בתאונות שונות. "מחיר המלחמה" קראו לזה.

בתוך כל הנתונים שהוצגו הצליחו בצה"ל להכניס בחוכמה נתון נוסף, כזה שקיוו שיטושטש על רקע המספרים העצומים שהובאו, אותם מספרים שפיללו בצבא שיופיעו בכותרות העיתונים ובמהדורות החדשות במקומו: רק בשנת 2024 נרשמו בצה"ל 21 מקרים שמוגדרים כ"חשש לאובדנות" בקרב חיילים בסדיר, בקבע ובשירות מילואים, לאחר שבשנת 2023 נרשמו 17 מקרים כאלה - נתונים שמהווים שיא מפוקפק של יותר מעשור.

חיש מהר לאחר שחשפו את הנתונים הללו דאגו בצבא לתדרך כתבים צבאיים איך פועלים בצבא כדי לטפל בתופעה - פתיחת מרפאות, הגדלת שירות קב"נים וכדומה, כדי לצמצם את היקף תופעת האובדנות דרך "הגדלות", "הקמות של", וכמובן "תחקירים", שכבר שנים מעלים מסקנות שנכתבות במסמכים רשמיים שמשום מה ממשיכים להישכח במגירה.

את כל זה עשו לאחר שציינו כי המספרים גבוהים בגלל הגידול במספר משרתי המילואים ולכן אותם מספרים, בעצם, מניחים את הדעת.

אין עוררין על כך שמדובר בעלייה שמקורה באירועים הקשים שהמלחמה הביאה עימה, אלא שחיילי צה"ל נאלצים להתמודד עימם יום־יום. ברם, השימוש הציני שעשה צה"ל בנתון שמראה עלייה במספר משרתי המילואים כדי לנרמל ולטשטש את מספר החיילים בסדיר ובקבע ששלחו יד בנפשם הוא לא פחות ממחפיר.

הבעיה מתחילה כאשר בצבא, כמו בצבא, מנסים לטפל בבעיה כשכבר מאוחר מדי. הצעדים המבורכים שננקטו והמאמץ להנגיש את המומחים בתחום בריאות הנפש למשרתים ראויים לציון, אבל אלה לבדם לא יצליחו להשיג את המטרה כל זמן שבצה"ל לא ישכילו לטפל בבעיה מהשורש. קיום שיח פתוח על המורכבויות הטמונות בשירות צבאי כבר ביום הראשון לטירונות, למשל, יכול להיות ספתח לטיפול בבעיה, להראות שגם בארגון המקובע ביותר יש מקום לקושי.

על צה"ל להשקיע מאמץ אדיר כדי לוודא שבראש ובראשונה כל מפקד ומפקדת חורטים על דגלם לאורך כל הדרך את הטיפול בפקודיהם.

גם הרצאות של גורמים חיצוניים בתחום בריאות הנפש לאורך השירות כולו, או קיום שיחות שוטפות עם חיילים באשר למצבם הבריאותי, יכולים להיות צעד מקדים שאולי ימנע את המקרה הבא. אלה רק חלק מהדוגמאות לפעולות מצילות החיים שאפשר וראוי לבסס בצבא, כך שמשרתיו ירגישו שרואים אותם, ובעיקר שמקשיבים להם.

"תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך", טבע דוד בן־גוריון.

למפקדים ולמפקדות בצבא כוח השפעה אדיר על פקודיהם, ובמובנים רבים הם אלה שקובעים איך המסלול הצבאי של החייל הפשוט ייראה ואם יצלח אותו. על צה"ל להשקיע מאמץ אדיר כדי לוודא שבראש ובראשונה כל מפקד ומפקדת חורטים על דגלם לאורך כל הדרך את הטיפול בפקודיהם.

גם במקרים שבהם מפקדי צה"ל המשיכו בתפקידם בשל הזיקה לתחום המקצועי, אל להם לטעות ולשכוח את האחריות המוטלת על כתפיהם ואת הסיבה האמיתית העומדת מאחורי עוצמתו של צה"ל - אנשיו.

במקום לעצום עיניים, להתנצל אחרי שיקרה מקרה מצער נוסף ולהגיד שהופקו הלקחים כדי "למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד", בואו נתחיל להסתכל באמת על הפרט, על האנוש, על האדם.

לא לשם היח"צ. זה מציל חיים.

לידור סולטן הוא כתב "ישראל היום" בירושלים