תוצאות הבחירות בארה"ב לא היו סנסציה, אך התקשורת האמריקנית והעולמית דיווחה עליהן באופן דרמטי כאילו היו הפתעה גמורה של ניצחון נגד כל הסיכויים. אחד ההסברים לכך הוא העובדה שטראמפ נתפס בעיני רבים כאנטי־ממסדי, כדמות שוליים שנכנסה לממסד הפוליטי האמריקני, אף על פי שבעבר כבר כיהן כנשיא ושהוא שחקן פוליטי מרכזי כבר עשור לפחות. נוסף על כך, רוב כלי התקשורת האמריקניים הממסדיים תמכו בהאריס, כך שלמרות התיקו היציב בסקרים - רוב הדיווחים במערכת הבחירות כללו מעין הנחת יסוד שלפיה האריס תנצח.
עם זאת, תוצאות הבחירות בכל זאת מהוות הפתעה בשני היבטים מרכזיים: הראשון הוא הניצחון הכמותי הסוחף, שגם גדולי האופטימיסטים במחנה הרפובליקני לא העלו על דעתם טרום הבחירות, בכל פרמטר - מספר האלקטורים, מספר המצביעים הכולל ומספר המדינות שבהן ניצח, כולל במדינות שהוגדרו "מתנדנדות". אך טראמפ הפתיע גם בהקשר מהותי יותר, והוא - העלייה המשמעותית במספר ובשיעור של המצביעים במה שמכונה "המגזרים", למעט במגזר הנשים האפרו־אמריקניות, שנותרו נאמנות למועמדת הדמוקרטית.
הניצחון הרפובליקני מלמד כי חרף העובדה שהחברה האמריקנית מחולקת ומפוצלת בין קבוצות, אוכלוסיות ותרבויות שונות - יותר מכל, האמריקנים רוצים להיות פשוט אמריקנים
במהלך מערכת הבחירות, טראמפ הצליח לדבר אל האמריקנים כאל אזרחים המשתייכים לאומה האמריקנית, ללא קשר למוצאם, למגדרם, לדתם או לצבע עורם. זאת - בניגוד גמור להאריס, שטיפחה את השיח הזהותי של קבוצות שונות כדי לנסות לתת מענה לצרכים, לרצונות ולתפיסות העולם של כל קבוצה בפני עצמה, אף שחלק לא מבוטל מהסוגיות שנמצאות במרכז הדיון הציבורי מצויות במחלוקת בין הקבוצות הללו עצמן.
הניצחון הרפובליקני מלמד כי חרף העובדה שהחברה האמריקנית מחולקת ומפוצלת בין קבוצות, אוכלוסיות ותרבויות שונות - יותר מכל, האמריקנים רוצים להיות פשוט אמריקנים. הבוחרים האמריקנים, ובמיוחד המיעוטים, פחות מעוניינים שיתייחסו אליהם ככאלה, ומעדיפים שיח שמעלה סוגיות לאומיות על פני טיפול בסוגיות מגזריות שמדגישות את שונותם בחברה. במובן זה, תוצאות הבחירות מסמנות מעין חזרה ל"אמריקניות", שבה המיעוטים מדגישים את היותם קודם כל אמריקנים, ורק אחר כך יוצאי תרבויות שונות.
השיח הפוליטי המפלג פרח בעשורים האחרונים גם אצלנו, והנצחת הבידול והשוני המעמדי, התרבותי והגיאוגרפי הפכה ללחם חוקם של המתמודדים, ולתוכנית עבודה עבור הקמפיינרים. ישראל משופעת בעולים ובבני עולים מארצות מוצא ומתרבויות שונות, עובדה שמעמיקה את ההיבט המגזרי המשוסע של המערכת הפוליטית.
עיתונאים, פוליטיקאים, ידוענים, אנשי אקדמיה ומובילי דעה מכל הקבוצות עושים הכל כדי לתרום לעיצוב החברה הישראלית כפסיפס, שמורכב מקבוצות אתניות ותרבותיות שונות. התוצאות הפוליטיות של שיח הזהויות הן הגדלת כוחן של מפלגות הבנויות על זהות עדתית או מעמדית, קושי לראות את האינטרסים הלאומיים, שיפוט של כל מהלך לאומי בעיניים שבטיות, ובעיקר - ריקון השיח הציבורי מסוגיות כלל־ישראליות.
כך "הצ'חצ'חים", "הביביסטים" ו"המשיחיים", ומנגד "הפריביליגים" ו"הרולקסים", הפכו למושא לעג בעיני המחנה השני, עד שחדרו עמוק לתוך הדנ"א של המערכת הפוליטית הישראלית. בשם פוליטיקת הזהויות, השיח הפך לרדוד ובדלני - כפי שמשתקף לא פעם בראיונות בתקשורת, בדיונים בכנסת, בנאומים ובהצהרות שונות בימי שגרה, ובימי קמפיין באמצעות שלטי חוצות באיילון בדמות "אנחנו או הם", המלווים בתצלומים מאיימים של נציגי ה"הם".
פוליטיקת הזהויות התבססה בחברה הישראלית והביאה להישגים רבים עבור חלק מהשחקנים הפוליטיים והחברתיים. נראה שגם בישראל, הגיעה העת לזנוח את החשיבה העדתית והמגזרית ולחזור לכלל־ישראליות. הגוף הפוליטי שישכיל לעשות זאת יגרוף לא מעט כוח פוליטי, ויוכל לעצב מחדש את הפוליטיקה הישראלית לדורות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו