"אני רק רוצה לדבר על הבחירות באמריקה", צוחקת יונית לוי בראשית המשדר המיוחד לרגל הבחירות לנשיאות ארה"ב, "אבל החדשות שלנו מגיעות גם לשם", היא מרצינה, ועוברת להפגנות החלושות בעקבות פיטוריו של גלנט.
במסך המפוצל, בצד הימני נראים מפגינים ספורים עומדים בחוסר מעש ובנרגנות מופגנת, אחת מהן מסדרת את השיער. בצד השמאלי יושבת יונה לייבזון בשולחן עגול עם נדב אייל ועם דני דנון, וברקע המראות מטיימס סקוור. קשה להם לוותר על כל הגרפיקות המושקעות ועל כל הכסף שנשפך, אף על פי שהם ממש־ממש רוצים לדבר על גלנט ונתניהו. הם כל כך אוהבים את ארה"ב, במיוחד יונית לוי. בקשת 12 מזמינים פאנל מכובד. "רציתי לעשות הכרזה חגיגית כשכל הפרשנים שלנו הם אזרחים אמריקנים", אומרת לוי בגאווה, ומזכירה את משפחתה שבפנסילבניה.
אילנה דיין דווקא רוצה לדבר על החקירות בלשכת ראש הממשלה. המצלמה בכלל עוברת לפינוי המפגינים באיילון. הכל כבר נגמר. על רקע צילומי הפינוי לוי מתעשתת ומצטטת מהנאום של גלנט. "תמונות קשות", היא אומרת. "שובר את הלב", מוסיפה דנה ויס. הלחץ והעצבנות ניכרים, אך גם ההתרגשות. במיוחד אצל לוי. "אנחנו עם עין אחת על ארה"ב", היא אומרת, ופונה בחיוך רחב ועגום לערד ניר: "זה ערב אחר ממה שחשבנו שיהיה". לא חגיגה דמוקרטית, וגם לא ליל גלנט 2.
בתאגיד השידור שולחים שני כתבים לסקר את ההפגנות, כל אחד לצד אחר של איילון. ככה זה כשהציבור משלם את המשכורות. אנחנו צופים בכמה מפגינים שמסרבים להתפנות. המשטרה מפנה אותם בכבוד ובכוח מינימלי. אחרי הפרסומות, "אנחנו חוזרים עם התמונות האלה מתל אביב, יש שם אלימות קשה בעימותים מול המשטרה", מנסה מיכל רבינוביץ'. על המסך שוטרים מנסים לפנות אנשים שחוסמים את הכביש. הח"כית נעמה לזימי סוחטת אותם רגשית.
"רגע, רגע, מה אני רואה כאן?", שואלת רבינוביץ' על תמונות השוטרים שמכניסים אדם לניידת משטרה. "פינוי בכוח של אנשים", עונה לה אנה פינס, הכתבת מצד אחד של איילון. "אנשים מקבלים טיפול רפואי מצוותים של אחים לנשק". בצד השני של איילון כבר אין מפגינים. הכתב מדווח על שיקום של הוונדליזם לאורך הכביש. חוזרים לאנה פינס בצד השני. היא מראיינת את יאיא פינק, המכונה בכיתוב "מנהל קבוצות ליל גלנט 2". "ראש הממשלה מעדיף את המשתמטים על פני המשרתים", הוא אומר לה. ההנשמה מלאכותית, מלאכותית מדי. בקשת 12 הפרשנים מתחלפים. המפלגה הרפובליקנית הפכה משמרנית לפופוליסטית, והמפלגה הדמוקרטית הפכה פרוגרסיבית, הם אומרים.
בינתיים, ב-CNN יש אווירת מרוץ. אנחנו עוברים ממדינה למדינה, בודקים דופק, תוצאות האמת עולות. הקצב מהיר. גם הם עצובים, אבל הם יודעים לעשות טלוויזיה
לוי הופכת לחוצה יותר ככל שהתוצאות זורמות. ב־CNN אומרים שטראמפ מוביל. ב־12 מחכים לג'ורג'יה. הפרשנים מתחרים זה בזה מי מדבר יותר חזק, מי יחזה את המציאות, מי אמר כבר בעבר שזה נכון. יש תחושת חיוניות, לפחות לרגע. מוזיקה של תזמורת מצעדים אמריקנית מלווה את החזרה מהפרסומות. משהו הורס את החגיגה. לוי מחשבת איך האריס בכל זאת יכולה לנצח. ניר מספר על חוויותיו מהתיכון בפנסילבניה. לוי מתרגשת. הפרשנים מנבאים שטראמפ ינצח. לוי נאנחת ברקע בקול רם.
בינתיים, ב־CNN יש אווירת מרוץ. אנחנו עוברים ממדינה למדינה, בודקים דופק, שיעורי תוצאות האמת עולים. הקצב מהיר. גם הם עצובים, אבל הם יודעים לעשות טלוויזיה. 6:00 בבוקר. הפרצופים השתנו. הפער גדול. ברור שטראמפ ניצח. טראמפ שונא את נתניהו, רוסיה רוצה שהוא ייבחר, אומרים הפרשנים. הוא מנותק מהמציאות. הוא פברק את הבדיקות הרפואיות שלו. אנחנו יודעים איך הוא מתייחס לנשים שלו, מסכמת ויס. ניר ולוי מנסים להבין מה קרה. זאת הכלכלה. הסקרים טעו, לא יודעים לסקור את הרפובליקנים. האימה ניכרת על הפנים. היא מוסווית כפחד מהרס הדמוקרטיה, אבל בפועל הפחד הוא מהאמירה הברורה של הציבור. כלומר, מהציבור עצמו. וכמו בארה"ב, כך בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו