ציר הצירים

כדי להבין את משמעות המהלכים המדוברים בציר פילדלפי שחזר לכותרות, כדאי לחזור לשנה שאחרי "תוכנית ההתנתקות" מעזה:

ב־12 בספטמבר 2005 צה"ל השלים את היציאה מציר פילדלפי, ולמעשה את יציאתו הסופית מרצועת עזה. בהסכם שנחתם שבועיים קודם לכן, ישראל העבירה למצרים את השליטה הביטחונית על הציר. 750 חיילים מצרים התפרסו במרחב, ולרשותם עמדו שריוניות, ג'יפים, מטולי אר.פי.ג'י ומקלעים קלים. עם הזמן הכוח הזה היה אמור לצמוח לכ־5,000 חיילים - אך לחץ מצידו של ח"כ יובל שטייניץ, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, הצליח למנוע את המהלך, שנתפס כטירוף מערכות ישראלי.

באופן אבסורדי, למרות שלל הדיונים הביטחוניים בחודשים שקדמו להסכם עם מצרים, היה זה יו"ר האופוזיציה יוסף טומי לפיד (חשמלאי רכב בשירותו הצבאי) ששם לב כי אין בהסכם שום סעיף שמונע מהמצרים להעביר לפלשתינים בעזה אמצעי לחימה. האלוף (מיל') עמוס גלעד, ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון שניהל את המשא ומתן מול מצרים, נדרש לצאת שוב לקהיר כדי להכניס את הסעיף המיוחד להסכם. בתחילה המצרים סירבו, אך כשהתברר להם שללא התיקון לא יהיה הסכם - הם נעתרו לבקשה. גלעד היה מרוצה, ואמר: "זה הסכם מעולה ברמה המקצועית. הוא יכול להוות מודל להסכמים אחרים עם מדינות אחרות באזור". וכך, ב־28 באוגוסט 2005, בתוך 38 דקות וללא דיון עומק בפני שרי הממשלה על משמעויות הנסיגה מציר פילדלפי - הממשלה אישרה את ההסכם עם מצרים.

שנה עברה, וב־27 בספטמבר 2006 ממשלת ישראל התכנסה לישיבה, שבה ראש שב"כ יובל דיסקין סקר את המצב הביטחוני בציר פילדלפי. "המצרים יודעים מי המבריחים ולא מטפלים בהם... מאז אוגוסט האחרון הוברחו ממצרים 4 טונות של חומר נפץ תקני, מאות רובים ורבבות כדורים, ועוד סוגי אמצעי לחימה ותחמושת שאיני רוצה לפרט".

רה"מ דאז אהוד אולמרט שמע את הביקורת הנוקבת, אבל תשובות לדיסקין או לירי הקסאמים, שהיה אז בחיתוליו, לא היו לו. הוא אמנם הודיע שיבקש לפתוח את ההסכם מחדש מול האמריקנים, אבל דבר לא נעשה. כשלושה שבועות לאחר מכן, בעיצומו של מבצע "פרי סחוט" באזור הציר, צה"ל חשף בתוך יממה שמונה מנהרות בקטע שאורכו כ־300 מטרים. "ניתן להעריך כי לאורך ציר פילדלפי נחפרו עשרות ואף מאות מנהרות", אמר סא"ל יוסי דרורי, מג"ד צבר בגבעתי. כעבור שבוע התברר גודל מחדל ההברחות בעקבות המבצע. הרמטכ"ל דן חלוץ אמר בדיון בוועדת החוץ והביטחון: "עדיפה שהות צה"ל בציר על פני אי־שהות, אך לא התקבלה כל החלטה בעניין".

באופן אבסורדי, למרות שלל הדיונים הביטחוניים בחודשים שקדמו להסכם עם מצרים, היה זה יו"ר האופוזיציה יוסף טומי לפיד (חשמלאי רכב בשירותו הצבאי) ששם לב כי אין בהסכם שום סעיף שמונע מהמצרים להעביר לפלשתינים בעזה אמצעי לחימה

דבריו של חלוץ לא נזרקו לחלל סתם. מתוך הממשלה קמה צעקה להשתלט מחדש על ציר פילדלפי. "אין ספק שבעזה צריך לעשות מעשה, ולא להתמהמה. ההתמהמהות מסוכנת", אמר סגן ראש הממשלה ושר התמ"ת אלי ישי. "עוד לפני החזרת ציר פילדלפי אמרתי שזהו פתח לגיהינום. צריך למצוא נוסחה להשתלטות מחודשת עליו". לדבריו הצטרף שר התיירות יצחק הרצוג, שאמר: "אין ספק שהמצב מחמיר ומחייב התייחסות מאוד משמעותית ומדויקת מצד ישראל. ההתרברבות של הנהגת חמאס תעלה לה ביוקר".

מה שמדהים מהתיאור כאן הוא איך ההנהגה הישראלית הלכה כעדר אחרי ההחלטה לסגת מציר פילדלפי. איך היא נשבתה בהבטחות כי גורם זר, ידיד ושותף לשלום (מצרים) ישמור על ביטחונה של ישראל וימנע הברחות של אמצעי לחימה לעזה. מדהימה לא פחות היא ההתפכחות שנה לאחר מכן, והדרישה לחזור לשלוט בפילדלפי. המסקנה היא שישראל של 2024 צריכה ללמוד מטעויות העבר, ולא לחזור עליהן, גם כשבכירים בצמרת הצה"לית והביטחונית מבטיחים כי ניתן יהיה להתמודד בהצלחה עם כל נסיגה.