רן ארז התבזה, ביבי יותר, לפיד הכי

למה אנשים הולכים לקלפי?

מצב הבסיס של ההורים בישראל הוא ייאוש. מערכת החינוך גדולה מדי, ישנה מדי, חזקה מדי, מונופוליסטית מדי, ואין טעם להילחם בה. להורים יש אפס השפעה על חינוך ילדיהם בתוך המערכת. המקסימום שהם יכולים לעשות זה לספק תמיכה, לרכוש חינוך בחוץ או לקוות שהתלמידים יהיו בכיתה טובה.

למעט מקרים שבהם יש להורים מזל והם נפלו על מורה טוב ועל כיתה טובה, ההורים נאלצים לצאת מהמערכת כדי לספק חינוך איכותי. את החינוך לערכים התלמידים מקבלים בצופים או במכינה קדם־צבאית, את החינוך לתרבות ולספורט הם מקבלים בחוגים, מתמטיקה הם לומדים אצל מורים פרטיים או במכינות, ואנגלית לומדים מהטלוויזיה. מבחינת ההורים המערכת היא נטל, ותפקידה צומצם מחינוך - לשמירה על הילדים עד שיהפכו לבעיה של הצבא, של האוניברסיטה או של דירת שותפים בתל אביב. רוב ההורים בזים למערכת.

איכות החינוך מעולם לא היתה נושא מהותי בפוליטיקה הישראלית. מובן שהיו פוליטיקאים שניגחו את מערכת החינוך או את השר התורן, אך בעיקר כדי לזכות בנקודות אלקטורליות. לראיה - מעולם לא קודמה רפורמה משמעותית, לפחות לא כזו ששמה את ההישגים החינוכיים במרכז.

דבר לא השתנה מאז נכנסתי לתיכון בשנת 1997. זו גם השנה שבה רן ארז התחיל בתפקידו כיו"ר ארגון המורים, תפקיד שבו הוא מחזיק עד היום. לרוב האנשים לא היה טלפון סלולרי או חיבור לאינטרנט. העולם השתנה, שוק העבודה השתנה, אבל רן ארז ממשיך להשתמש בכוחו כדי למנוע התאמה בין מערכת החינוך לשוק העבודה המודרני.

לראשונה מאז קום המדינה, שר החינוך יואב קיש מנסה לשים סוף לבינוניות. נקווה שראש הממשלה, ברצונו לקבל שקט תעשייתי, לא יחבל במאמצים האלה

בישראל, יכולות המורים כפי שנמדדות במבחני PIAAC הן נמוכות במיוחד בהשוואה בינלאומית. כתוצאה מכך, הישגי התלמידים במבחני פיז"ה הם מהנמוכים במדינות המתקדמות. התלמידים של היום צריכים להתחרות בשוק העבודה העולמי של המחר, ובינוניות־ספק־כישלון של מערכת החינוך אמורה להדיר שינה מעיני ההורים. היעדר המצוינות החינוכית מאיים על עתידה של מדינת ישראל הרבה יותר מאשר בעיות הביטחון שלה, ויסלחו לי הגנרלים של אולפני הטלוויזיה.

לראשונה מאז קום המדינה, שר החינוך יואב קיש מנסה לשים סוף לבינוניות ולהכניס למערכת מורים מצטיינים בחוזים אישיים. עד היום, הדבר היחיד שהשפיע על שכר המורה היה הוותק. מורים ותיקים לחינוך גופני, שלא צריכים לעבוד מהבית, יכולים להרוויח פי ארבעה יותר מאשר מורים צעירים למתמטיקה שמכינים את תלמידיהם לבגרות ועובדים עשר שעות ביום. אז מה עושים המורים הצעירים? עוזבים. והמורים שנשארים גוררים את הממוצע מטה. חוזים אישיים מאפשרים לשים סוף לתופעת הוותק, ולתת למורים הכי טובים הזדמנות ללמד.

רן ארז התבזה משום ששברו לו את השביתה. אזרחי ישראל מתחילים להבין שחינוך זה חשוב, למרות המלחמה, ושרן ארז הוא לא "חבר שלהם". פוליטיקאים אמיצים - בעיקר בימין - מנצלים את ההזדמנות הזאת כדי לקדם סדר יום חינוכי אמיתי, שייטיב עם התלמידים, עם ההורים ועם המורים. אך נתניהו, ברצונו לקבל שקט תעשייתי, עלול לחבל במאמצים האלה.

ההתבזות האמיתית, בכל זאת, היא אצל לפיד. לפיד, שאמור להוות אלטרנטיבה, צייץ לטובת המערכת ונגד ההורים והתלמידים. הוא שאל: "איך יכול להיות שמורה שמרוויח הרבה ומורה שמרוויח מעט יהיו באותו חדר מורים?". אז ראשית - זה כבר קורה. מורים ותיקים שותים את שכר המורים הצעירים והנמרצים; ושנית - הוא עצמו הרוויח פי כמה יותר מהעיתונאים האחרים שעבדו איתו בעיתונים ובטלוויזיה.

הוא משחק קלף "סוציאליסטי" בעודו חלק מהאלפיון העליון. הוא לא רק מוכר סחורה שהוא לא מאמין בה - אלא הוא גם מוכר סחורה שקרית ורעילה, ופוגע בחינוך בשביל לקושש כמה קולות ולהתנגח בשם ההתנגחות. ככה לא אמורה להתנהג אופוזיציה שמנסה להוות אלטרנטיבה.