התלמיד הישראלי - קווים לדמותו

תלמיד ישראלי, קווים לדמותו: שנת קורונה. לימודים בזום, בידוד, שנה שלמה שבה החיים עומדים מלכת. קצת חזרה לשגרה, ואז מבצע "עלות השחר". משהו קטן, כמה שיגורים, שגרתי. ואז 7 באוקטובר. הלם מוחלט, פחד, נרצחים, מפונים, שוב לא לומדים, שוב זום, שוב חוסר אונים ואי־יציבות. ואז מלחמה בלתי פוסקת, הנה חזרנו לזום, אי אפשר לדעת מי חוזר ללמוד מתי ומתי זה ייפסק.

בין לבין, עיצומים של המורים. אין תעודות, אין ציונים, אי אפשר לדעת בכלל כמה קיבלת בבגרות שלמדת והתכוננת אליה. בית הספר רושם את כל הנערים והנערות למועד ב' כי אין ברירה, זאת הדרך היחידה לשפר ציונים שאף אחד לא יודע מה הם. ואף אחד לא חושב מה זה עושה להם לא לקבל תעודה בסוף השנה, מה זה כשאין שורה תחתונה למאמץ שלך.

לאיש לא אכפת אם הם פותחים את שנת הלימודים או מקבלים תעודות. מבחינת שר החינוך וההנהגה הישראלית, זה בסך הכל מכה קטנה בכנף, אם בכלל

ועכשיו שנה שלא נפתחת. שביתה, אף אחד לא בדיוק יודע למה. ויש גם שביתה של ההסתדרות, זה לא רק תיכוניסטים, זה לכולם. ולאף אחד לא אכפת כי חטופים וציר פילדלפי והפגנות ודם, הרבה דם, למי מזיז אם הלימודים יתחילו בזמן או בעוד חודש? מקסימום ניתן הקלות בבגרות, נסתדר. בסך הכל חינוך, לא?

ואפליה. גיוס חרדים? זה בכלל לא על הפרק, אתם תלכו לצבא, הכל בסדר, אנחנו כאן נאריך לכם את השירות כי אין מספיק חיילים. אף אחד לא יישא איתכם בנטל, נו באמת, יש לנו קואליציה לתחזק. אתם מגש הכסף, לא זוכרים, אלתרמן, אה, שכחנו, לא הספקתם ללמוד אותו, אבל היי, תשלימו בבית? אולי בזום?

אחר כך יבואו בטענות למורים: הם לא עושים מספיק, לא משתדלים, לא אכפת להם, חצי שנה חופש, שיגידו תודה. אף אחד לא רואה את עומק השבר שהם נאלצים להתמודד איתו בתוך הכיתה, את זה שהמציאות הישראלית מרסקת את ילדינו לשברים. את מה שהיעדר יציבות ותחושה של כאוס גורמים לבני נוער. את זה שכל שר חינוך בישראל מתעסק קודם כל באג'נדה, אחר כך בפוליטיקה, ובסוף־בסוף בגודל הכיתות ובתכלס בחינוך. במה שהמושג הזה בכלל אומר במציאות הכל כך מורכבת שבה אנחנו חיים.

ילדים לחוצים הם תלמידים גרועים. ילדים פוחדים הם תלמידים גרועים. לילדים שעקרו אותם מהבתים שלהם קשה להשתלב, מאוד קשה אפילו. לילדים שנשארו במקומם הטבעי ורואים מה קורה מסביבם קשה גם כן.

יגידו לכם "במלחמת השחרור היה קשה יותר, גם בהתשה". נכון, אבל העולם השתנה וגם הילדים שלנו, ישראל היא לא אותה ישראל. החזון של אז, האמון והאמונה בהנהגה ובשלטון, הכל אחר היום. וכן, אנחנו גם יותר מפונקים, אז מה, רמת החיים עלתה, העולם נפתח, אין בזה שום דבר רע.

אבל פה ממשיכים להתייחס לתלמידים כאילו הם צריכים וחייבים לשאת הכל על גבם. לאיש לא אכפת אם הם פותחים את שנת הלימודים או מקבלים תעודות. מבחינת שר החינוך וההנהגה הישראלית, זה בסך הכל מכה קטנה בכנף, אם בכלל.

גדל כאן דור שמגיע לו הרבה יותר אבל מקבל הרבה פחות. מספיק להתפנק, באמת, הנה שלחנו לכם קישור לזום.