תבוסות בחזיתות הלא צבאיות

לעומת הישגים צבאיים בעזה, ישראל נוחלת תבוסות בחזיתות האחרות: ההסברתית, המדינית והמשפטית. אלה משתייכות לדיפלומטיה ציבורית, שחשיבותה אינה נופלת מאסטרטגיה צבאית.

הכישלון מצוי במסגור המלחמה. מסגור אירועים הוא קריטי למאבק על התקשורת ודעת הקהל, ומי שמקבע אותו ראשון זוכה ליתרון משמעותי.

מאז 7 באוקטובר ישראל אינה נלחמת רק בעזה. המלחמה היא נגד איראן וכל שלוחותיה באזור, כולל חמאס, חיזבאללה, מיליציות בסוריה ובעיראק והחות'ים בתימן. איראן גם תקפה ישירות את ישראל בלילה שבין 13 ל־14 באפריל.

מדוע מול התלונה המופרכת של דרום אפריקה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג נגד ישראל, בגין כוונות ל"השמדת עם" בעזה שלא היו ולא נבראו, ישראל אינה מגישה תלונה מוצדקת לבית הדין הזה נגד איראן, בגין הכוונות והתוכניות שלה להשמיד את ישראל?

לפלשתינים הישגים עצומים בחזית ההסברה משום שהם נראים חלשים מול ישראל ובגלל ההרס שנגרם בעזה. אבל מסגור המלחמה מול איראן ושלוחותיה היה משנה את התמונה, כי העוצמה האיראנית שווה לזו של ישראל או גדולה ממנה. מנהיגי איראן, האזרחיים והצבאיים, הכריזו פעמים רבות שבכוונתם להשמיד את ישראל וכי מעגל האש שהם הקימו מסביבה מיועד להשיג את המטרה הזאת.

התקפת חמאס ב־7 באוקטובר נועדה להצית את מעגל האש האיראני, או לפחות לבצע ניסוי כלים לקראת מהלך יותר מכריע בעתיד.

גם המושג "המלחמה בחמאס בעזה" מטעה. מעטים בעולם יודעים מי הוא חמאס ומכירים את האמנה והמצע שלו, הקוראים להשמדת ישראל. מעטים יודעים על ההתנהלות שלו בעזה מאז שהשתלט עליה. המלחמה מוצגת בתקשורת כתוקפנות נגד אזרחי עזה, ולא נגד חיילי חמאס והתשתית הצבאית שבנה מעל ומתחת לאדמה.

כאשר דובר צה"ל המוכשר מביא עדויות על חמאס, זה מאוחר מדי.

לפיכך, בראש ובראשונה, מתחילת המלחמה היה צריך להגדיר אותה ככזו שמתנהלת נגד איראן ושלוחותיה, ולא נגד הפלשתינים או חמאס בעזה.

חיזבאללה אומר שהוא תוקף רק מטרות צבאיות בישראל. הוא משקר. ירי נ"ט ישירות לבתים לאורך כל גבול הצפון אינו מכוון למטרות צבאיות. החות'ים ירו כמה פעמים לעבר אילת ולאחרונה פגעו בתל אביב. חיזבאללה והחות'ים מבצעים פשעי מלחמה חמורים. התקפות הנגד של ישראל בעזה ובכל החזיתות האחרות מוצדקות, כי הן מהלכים של הזכות הבסיסית להגנה עצמית.

המאבק ההסברתי נגד ישראל מתנהל בגופים בינלאומיים של האו"ם, וצריך להתמודד איתו קודם כל שם. לא ברור מדוע בכל פעם שחיזבאללה תוקף מצפון והחות'ים מדרום, ישראל אינה מגישה תלונות נגד לבנון ותימן במועצת הביטחון בגין תוקפנות ופשעי מלחמה, דורשת לגנות אותם ולנקוט נגדם אמצעים. מדוע מול התלונה המופרכת של דרום אפריקה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג נגד ישראל, בגין כוונות ל"השמדת עם" בעזה שלא היו ולא נבראו, ישראל אינה מגישה תלונה מוצדקת לבית הדין הזה נגד איראן, בגין הכוונות והתוכניות שלה להשמיד את ישראל?

האו"ם ומוסדותיו אכן נגועים קשות בהטיה אנטי־ישראלית ובאנטישמיות מוסווית או גלויה. לכן ישראל נוטה להתעלם מהם. אבל מדינות רבות, כולל במערב הליברלי, מתייחסות אליהם בכבוד וברצינות. כשמאשימים את ישראל בפשעי מלחמה במוסדות האו"ם וישראל רק מנסה להתגונן - התוצאה ידועה מראש, ובסופו של דבר רק ישראל יוצאת אשמה.

דיפלומטיה ציבורית יעילה עושה שימוש בכל הכלים שעומדים לרשותה, וכמו בכל מלחמה, צריכה לשלב הגנה בהתקפה. הגיע הזמן לצאת למתקפת הסברה רב־זירתית, מדינית ומשפטית, נגד איראן ושלוחותיה. אם מוסדות האו"ם ידונו ברצינות בתלונות ישראל ויפעלו בהתאם - היא תרוויח, ואם לא, אפשר יהיה להוקיע אותם כמוטים וחד־צדדיים, ובכך להקשות על המערב לקבל את החלטותיהם נגד ישראל.