פרשת קינג דיוויד - הפיצוץ ההיסטורי הכפול

יש אירוע אחד בתולדות ישראל שהביא להשפעה היסטורית כפולה ומפתיעה - מבצע פיצוץ המפקדה הבריטית הראשית במלון המלך דוד. הפעולה נראתה ב־21 ביולי 1946 כשיא שיתוף הפעולה בין בגין לבן־גוריון, בין אצ"ל, שרצה בפיצוץ סמל השלטון, לבין ההגנה, שרצתה להשמיד את הארכיון שתפסו הבריטים ב"שבת השחורה" באותה השנה ובו כל מיקומי הסליקים עם הנשק של היישוב היהודי.

אך למחרת, ב־22 ביולי, הפכה לקרע שיימשך שלושה עשורים. זה קרה כשהבריטים, בגאוותנות, סירבו לפנות את הבניין הממולכד למרות שלוש אזהרות של אצ"ל (סר ג'ון שו: "היהודים הארורים לא יגידו לנו מה לעשות"), מה שהביא למותם של 90-80 חיילים ואזרחים - בריטים, ערבים ויהודים. או־אז התנערו מהמבצע השותפים מההגנה ופתחו במסע שיסוי נגד אצ"ל ובגין כרוצחים בדם קר, שיטה שתחזור על עצמה בפרשות דיר יאסין ואלטלנה.

דווקא מה שנראה ב־22 ביולי 1946 ככשל מוסרי בקרב מול בריטניה, היה בפועל צעד ראשון ענק לגירוש הבריטים מהארץ. כתחילת הניצחון של המחתרות במלחמת העצמאות הראשונה שלא סופרה עד היום

בן־גוריון קבע שאצ"ל הוא "אויב העם היהודי", קרא לקדש מלחמה על הטרור ולהשמידו בכל האמצעים. כותרות עיתון "דבר" זעקו: "פשע מתועב", "טירוף זדוני", "רצח המונים". מכאן הוטל כתם על בגין ועל תנועתו לשנות דור כשסומנו כ"כנופיות" חסרות מעצורים. בגין הוצג כמנהיג חסר רסן שלא ראוי להנהגה של המדינה למשך שלושה עשורים.

דווקא היום שבו הגיעו לשיא שיתוף הפעולה היה ליום שבו הופסקה המלחמה המשותפת של "תנועת המרי", התפרקה המפקדה המשותפת של המחתרות, ונשבר האמון ההתחלתי בין בגין לבן־גוריון. ומכאן הוכתמה המחתרת, ובהמשך תנועת החרות, כ"כנופיית רוצחים", ויעברו עוד 31 שנים עד שהציבור ימחל ל"בגינים" על הכתם שהודבק.

הצד הבריטי הוצג כאן רק כזעזוע מוסרי. צוטטו בארץ רק גינויים של אצ"ל ובגין בבריטניה ובעולם. כל הסיקור של הפעולה מאז ועד היום הוטבע בים של גינויים וזעזוע ממותם של אזרחים.

בספרי "הבגינים" צללנו, יוני פלינט ואני, לארכיונים הבריטיים, ומהר מאוד גילינו שגם כאן האקדמיה והתקשורת הישראלית לא חקרו, לא בדקו ולא הביאו לנו את האמת עד היום.

מבצע קינג דיוויד היווה נקודת מפנה בשלטון הבריטי בארץ ופרץ את סכר הייאוש הבריטי שהלך וגבר עם הפעולות של אצ"ל ולח"י. הוא שהחל לשכנע את הבריטים בכך ש־100 אלף חייליהם מפסידים מול 6,000 לוחמי המחתרת.

כבר ב־31 ביולי 1946 (תשעה ימים אחרי המבצע) נערך דיון דרמטי בפרלמנט הבריטי, שבו התחילו לראשונה להישמע קריאות של בכירים לרעיון ויתור על המנדט.

ריצ'רד קרוסמן, שהיה דמות מפתח במפלגת הלייבור שבשלטון, אמר: "אם יימשך המצב שמצריך שימוש בארבע דיביזיות וחצי כדי לרסן מדינה קטנה יותר מוויילס, אנחנו צריכים להיות מוכנים להגיד לעולם שבתוך שנים ספורות אנחנו עומדים לוותר על האחריות הצבאית החד־צדדית". עמיתו הבכיר מהלייבור, הרולד לבר, הוסיף: "שני מסלולים פתוחים בפני אפוטרופוס מבולבל: האחד הוא להתפטר, והאחר הוא ללכת לבית המשפט". ומן הצד האופוזיציוני אמר בכיר המפלגה השמרנית, אוליבר סטנלי: "אני תוהה אם לא הגיע הזמן לומר שאנחנו משלים את עצמנו".

ההיסטוריה מתעתעת. מבצע משותף של בגין ובן־גוריון, ההגנה ואצ"ל, הפך דווקא לקרע של שנות דור. מבצע ענק של אצ"ל התהפך והפך אותו ללא לגיטימי, סימן אותו כמחתרת פרועה וחסרת אחריות, והרחיק את ה"בגינים" מהשלטון שלושה עשורים. דווקא מה שנראה ב־22 ביולי 1946 ככשל מוסרי בקרב מול בריטניה, היה בפועל צעד ראשון ענק לגירוש הבריטים מהארץ. כתחילת הניצחון של המחתרות במלחמת העצמאות הראשונה שלא סופרה עד היום.