מורשת רבי

היום, לפני 30 שנה בדיוק, בג' בתמוז תשנ"ד, הסתלק לבית עולמו הרבי מלובביץ' זכר צדיק לברכה.

הסתיימו עשרות שנות הנהגה והחלו אינסוף שנות זיכרון והנצחה, פיתוח והעמקת המורשת העשירה שהשאיר.

קשה לתאר מה היה הרבי מלובביץ'. דמות פלאית שראשה בשמיים ורגליה נטועות בקרקע.

גאון וצדיק, מחבר פורה שאין שני לו, מחדש מקורי ונפלא בתורה ובהגות היהודית, אב אוהב לתלמידיו וחסידיו ומנהיג פורץ דרך יחיד במינו בתפיסה הכלל־ישראלית שלו.

הציבור הרחב נחשף למראהו, לדמותו למסריו, למפעלותיו ולשליחיו; אבל השיעור הטוב ביותר שניתן ללמוד מהרבי מלובביץ' הוא באמצעות דמותו והתנהגותו שלו עצמו, שהיו באופן מדויק המודל שאותו דרש מתלמידיו ומכל יהודי: אקטיביזם נמרץ וחסר מנוחה. בחסידות התנועה הזו מכונה "המעשה הוא העיקר". מאחורי המילים האלו מסתתר מנוע אדיר של תובענות בלתי פוסקת לפעלתנות, ליוזמה, למעשים.

אם יש דבר אחד שחב"דניק לא יודע לעשות, זה לשבת בשקט ולהתבטל. או אפילו לנוח. תן לו שעה פנויה בפארק והוא יבוא לשם עם ילדים וכדור וחטיף, אבל גם עם זוג תפילין, כדי לזכות מישהו במצווה. התכונה הזו היא חינוך ישיר ומורשת ישירה של הרבי מלובביץ'.

כזה הוא היה בדיוק 45 שנות כהונה כאדמו"ר ללא יציאה אחת לחופשה, ללא הפסקה בעבודה מאומצת אישית וציבורית של 18 שעות ביממה.

פעם, מספרים חסידים, הגיע הרבי לביתו בתום יום עבודה ומצא במרפסת זוג כורסאות גינה שקנתה הרבנית. הוא התיישב על אחת מהן, הוריד את מגבעתו לרגע, נשען לאחור ואז קם, נכנס הביתה ואמר: הנה, יצאתי ידי חובת מצוות חופשה השנה.

החריצות האינסופית הזו היתה מסר מרכזי בהגותו ותביעה בלתי פוסקת שחזרה על עצמה שוב ושוב.

גם אם לא אמר זאת במפורש, האווירה היתה כזו. דרישה והנעה לפעולה כל הזמן.

התנועה הגופנית שאולי הכי מזוהה עם הרבי היא הנפת היד הסיבובית לעידוד שירת החסידים. יש בה גם מסר סמוי להוראה כללית לחיים: תנועת עידוד לאקטיביזם. למעשים.

כל חב"דניק או רבע חב"דניק כמוני, נחשף במהלך חייו, בחסות אובססיית ההנצחה החיובית של חב"ד, לקולו ולמראהו של הרבי, בתמונות, באודיו ובווידאו. אני עצמי שומע ורואה אותו בסרטונים ברשת כמעט כל יום. אם זה לא אני, אז זה מישהו מבני ביתי, ואם לא הם אז חבר בעבודה.

הציבור הרחב נחשף למראהו, לדמותו למסריו, למפעלותיו ולשליחיו; אבל השיעור הטוב ביותר שניתן ללמוד מהרבי מלובביץ' הוא באמצעות דמותו והתנהגותו שלו עצמו, שהיו באופן מדויק המודל שאותו דרש מתלמידיו ומכל יהודי: אקטיביזם נמרץ וחסר מנוחה

איכשהו יוצא שאין כמעט יום שבו קולו המוכר והחם של הרבי לא מנסר, ולו לרגע, בחלל. והנה שמתי לב שלא משנה מהו מצב הרוח שלי ובאיזה סטטוס אנרגטי אני נמצא באותו רגע - כשהקול הזה נשמע, משהו בגו מזדקף ואני נעשה, לשנייה, פעיל.

כאילו קיבלתי משימה. כאילו קול קורא לי ללכת. כל כך הרבה דברים אמר וכתב הרבי מלובביץ'.

כל כך הרבה סעיפים יש בצוואתו הרוחנית המתפרשת על פני יצירתו, אבל נראה שהתוכן העיקרי והכי חשוב וגם הכי מיושם שהשאיר הוא זה: המעשה הוא העיקר.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.