לזכור ולהתבייש: "בדיחות דוד לוי"

הזיכרון האחד הוא משיחת ראיון שערכתי אי־שם עם פרסומאית בכירה מאוד, שעמדה מאחורי כמה וכמה קמפיינים פוליטיים. על שאלה אחת היא ענתה מהר מאוד. מה הייתה, שאלתי אותה, הדמות הפוליטית שהכי הרשימה אותך במהלך העבודה המשותפת? והיא ענתה מייד "דוד לוי". אבל היא לא הסתפקה רק בזה.

היא האריכה בווידוי ארוך ומאוד מפורט על רגשי האשמה שנבטו בה, כשהבינה עד כמה ההכרה הזו מפתיעה אותה ועד כמה הציפייה שלה היתה למשהו אחר לחלוטין.

לעג מתוזמן כלפי פוליטיקאי, ובמיוחד כזה שהוא נבחר ציבור, הוא פסול ואלים ומשחית ומזעזע

הזיכרון השני הוא לא ספציפי והוא קשור ממש בי ובתחושותיי לגבי המנוח, ותסלחו לי אם זה יישמע צדקני: אני ממש זוכר את עצמי, כילד וכנער, לא מצליח לספר "בדיחות דוד לוי".

זוכרים את הזוהמה הזו, שליוותה את חיינו שנים ארוכות, מאז דרך כוכבו של דוד לוי וכמעט עד שעזב את הפוליטיקה? אני זוכר את עצמי נמנע ממנה ואומר לעצמי שיום אחד נסתכל לאחור ולא נאמין שפעם היה דבר כזה. למי מקוראינו שנולד לאחר 1980, נספר שדמותו של השר לוי ז"ל שימשה במשך שנים ארוכות מטרה לבדיחות (כן, פעם היה דבר כזה) שגיבורם עילג ומטומטם.

ומה מדהים בכל העניין? שאף אחד, אבל ממש אף אחד, לא חשב לרגע שדוד לוי הוא עילג ומטומטם. גם מי שלא פגש בו אישית ונפגש עם חריפותו וחוכמתו, יכול היה להתרשם מסגנונו ההדור (מדי), משפתו הגבוהה, מחושיו הפוליטיים, מכישרונו הרטורי, מעלייתו המטאורית ומתפקודו כחבר כנסת וכשר.

אז למה עילג ומטומטם? בגלל כל השאר, שאיני רוצה לקרוא לו במילים מפורשות. העדה, המעמד, ההשתייכות הפוליטית, הלהתחיל מלמטה ולהגיע גבוה.

כל אלה לא הפכו את לוי עילג ומטומטם כמובן, הם רק יצרו את הלגיטימציה להפוך אותו לכזה מבלי שמישהו ישאל את עצמו: מה זה, לעזאזל? למה אומרים על האיש הזה שהוא טיפש. הוא בכלל חכם, לא? ולמה אומרים עליו כך וכך, הן כולם יודעים שזה בכלל לא נכון ולמה אומרים שעכשיו יום, הן בכלל לילה. לעג מתוזמן כלפי פוליטיקאי, ובמיוחד כזה שהוא נבחר ציבור, הוא פסול ואלים ומשחית ומזעזע גם במקרים שהוא נכון או מתבסס על עובדות.

אף אחד, אבל ממש אף אחד, לא חשב לרגע שדוד לוי הוא עילג ומטומטם

אבל כשהוא לא נכון? כשהוא שקרי? זהו משהו שהחברה הישראלית צריכה להתבייש בו ועתה, כשהמוני ישראל מלווים את דוד לוי באהבה אל בית עולמו, זוהי הזדמנות גם לבקש ממנו סליחה, גם להקדיש לו איזו קבלה טובה לעתיד בתחום זה וגם לזכור באיזה חן ובכמה הוד והדר התייחס הוא עצמו לכל העלבונות הללו.

שלום לעפרך איש יקר ומנהיג דגול וחכם. לך בשלום ותנוח בשלום.

"הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים - עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".