כנראה לעולם לא אשכח את ההתרגשות ואת הפרפרים בבטן בכל שנה בתקופת ילדותי לקראת ליל הסדר. הבית היה נקי ומסודר, ניחוחות בישולי החג עמדו באוויר, שמלה חדשה, סידור השולחן הגדול עם הסרוויס המיוחד והציפייה הדרוכה לבואם של כל בני המשפחה, הקרובים והרחוקים.
קשה לשכוח את רגעי ההמתנה לסיום הארוחה, אז הגיע רגע האמת והתחיל הכיף האמיתי - משימת האפיקומן. כנהוג אצל משפחות רבות, אחד המבוגרים במשפחה החביא את המצה במקום "סודי", וכשניתן האות - החל המירוץ למציאתה. התחרות בין המחפשים היתה מאומצת וחסרת פשרות, והמוצא הישר היה זכאי לבקש כל מתנה שרק חפץ בה. אין ילד שישכח את החג שבו הוא הגיע לרגע הנכסף, כשפתח את מגירת השולחן וממנה חייך אליו הפרס הגדול.
בשנים האחרונות הפסקתי להשלות את עצמי שהילדים שלי באמת מחכים לחג כדי להרגיש את ניחוחות הבישולים, בטח שלא כדי לקרוא בהגדה. הקושיה היחידה שהם מסוגלים להוציא מפיהם הקטן היא "מה נקבל מתנה?"
קניית מתנות בחג הפסח הפכה להיות ה־מנהג, הערך עצמו, ואין עוד מלבדו. עדיין לא הספקנו להתרגל לחירות שאליה יצאנו, והתרבות הצרכנית שאבה אותנו בחזרה עמוק לעבדות. אחוזי אפיקומאניה כאחרוני בני ישראל, אנחנו מוצאים את עצמנו במסע מתיש אחר חיפוש מתנות לכל הנקרה בדרכנו. זה כבר מזמן לא עבור מוצא האפיקומן כי אם עבור המארחת, החמות, הדודים שהגיעו במיוחד מחו"ל, בני הדודים, ילדים קטנים וגדולים, החברים שמצטרפים לארוחה, התינוקת שרק נולדה. ומה עם הדוד שחגג יום הולדת? ליל הסדר הוא הזדמנות נהדרת להשלים את החסר ולזכות גם אותו במתנה על הדרך. כמה שיותר - יותר טוב. בסוף עוד נגלה שבלהט הרגע התפתינו וקנינו מתנה אפילו לאליהו הנביא (חלילה שלא יהיה לא נעים. מי יודע, אולי השנה הוא באמת יבוא?)
הפקקים בדרך לקניון, התור הארוך בכל חנות, ההחלטה מה לקנות ולמי, המבצעים וההנחות, ואם בדרך נשכח מישהו, אוי לבושה, ליל הסדר לא יתנהל כהלכה. ממתי הפכו המתנות לחלק המרכזי בחג, מלך מלכי האירוע? בימינו אנו פתאום כולם זכאים למתנות, הכל כשר. מתיש, כבר אמרנו?
ושלא תחשבו, מתנות הן דבר מבורך ונעים, בייחוד ביום הולדת או באירוע מיוחד. ההשקעה כדאית, חגיגית וראויה, אבל אולי נצמצם אותה לימים המתאימים? עבור ארוחות החג יש לא מעט אלטרנטיבות זולות ופשוטות, שרבים יזדהו איתן ויהיו מרוצים מהן. אולי מתנה משפחתית מאורגנת? אולי מתנות קטנות רק לילדים? ואולי נהנה, רחמנא ליצלן, מקפיצה נוסטלגית לתקופה שבה היינו ילדים וידענו ליהנות מהדברים החשובים באמת - החוויה של לשבת יחד לשולחן, לשיר שירי חג ולגלות מה נשתנה באמת הלילה הזה מכל הלילות?
