מפעם לפעם נשמעות קריאות לשינוי הזווית החינוכית, אולי אפילו הסיפורית, כשניגשים ללמד את השואה. אלו המרגישים שהסיפור מתרכז יותר מדי בעם היהודי קוראים למה שהם מכנים "ערכים אוניברסליים", ומהצד השני יש את אלו הקוראים למיקוד בסיפור היהודי.
אלו ואלו צודקים וטועים. השואה היתה ועודנה הסיפור האנושי הקיצוני ביותר מכל זווית אפשרית - גילויי הרוע; הידרדרות מוסרית של פרטים, קהילות ואומות; השימוש הנורא ביותר בטכנולוגיה; ובתוך התהומות - רוח האדם, שמירה על צלם, הבזקים של טוב. השואה נעשתה על ידי בני אדם לבני אדם, והעולם, כל העולם, צריך ללמוד עליה ועל המשמעויות והתמרורים שהיא מציבה לפתחנו. לימוד השואה נוגע מעצם טבעו במשמעויותיו הכלל־אנושיות, תוך שימת דגש על היבטים של תעצומות נפש, ערכים ורוח האדם – האדם באשר הוא אדם שנברא בצלם - בעולם של תוהו.
ואולם, בל נטעה: השואה נעשתה לעם היהודי, בסביבה עוינת ואנטישמית במיוחד, וכפי שניסח זאת אלי ויזל ז"ל, "לא כל הקורבנות היו יהודים, אבל כל היהודים היו קורבנות". מי שמנסה להסתכל על השואה אך ורק כסמל של רוע מבלי להתייחס למאפיינים הללו, עלול לעוות את סיפור השואה. ללא עוררין הסיפור היהודי הייחודי הוא חלק אינטגרלי, לב הסיפור, ואין אפשרות בלעדיו.
טעות לחשוב שאפשר ללמד את השואה בהקשר כללי בלבד, כאילו העם היהודי לא היה הקורבן. באותה מידה טעות לחשוב שאפשר ללמד את השואה בהקשר יהודי בלבד, מבלי להתייחס להיבטים, למשמעויות ולערכים כלל־עולמיים, כלל־אנושיים. השיח שלעיתים פורץ בחברה הישראלית, ולפיו צריך לבחור בין "יהודי" ל"אוניברסלי", הוא שיח עקר, לעיתים בוטה ורווי זעם חינם, שאינו מתאים לרוח התקופה וחוטא לערכי העולם היהודי – כאילו ערכים אלו נמצאים בסתירה לערכים אוניברסליים וצריך לבחור.
איננו מקבלים תפיסה חינוכית של "או כך או כך". החיים, האדם, החברה וכמכלול – כלל ההיסטוריה האנושית על רבדיה השונים - תמיד מורכבים הרבה יותר, ותפקידנו החינוכי הוא להציף את המורכבות, לבסס ולכוון את השיח על מצע של ידע מחקרי, וזאת כדי להגיע לעומק ולדיוק המשמעויות הנובעות מעברנו המשותף.
ואכן, הגישה החינוכית ביד ושם מבטאת את המרחב המאוזן בין שתי הגישות ומספקת כלים מקצועיים הנותנים ביטוי לאיזון זה למחנכים מכל רחבי העולם וקשת רחבה של תרבויות, דתות ולאומים. בתפיסת יד ושם, בסיס הידע הנלמד נוגע באידיאולוגיה הנאצית, באנטישמיות, בהידרדרות מוסרית של אומה דמוקרטית, כמו גם בעולם היהודי המגוון שחרב, ברוח האדם ששמר על צלם בצל המוות, בסולידריות היהודית, בגבורה על גווניה והיבטיה ובניצוצות הטוב של חסידי אומות עולם. גישה חינוכית זו מאפשרת דיון ערכי מעמיק על משמעויות השואה אז והיום, והמפגש שלה עם "האני" כפרט וכחברה. אך יש אפילו מעבר לכך: הלימוד המשמעותי והמאוזן מאפשר לכל מגוון הקהלים בישראל לעסוק באופן אמיתי, לא מטויח ואמיץ, בפרק ההיסטורי הכואב שהשלכותיו מורגשות עד היום.
הכותב הוא ראש קתדרת לילי ספרא להוראת השואה ומנהל בית הספר הבינלאומי להוראת השואה של יד ושם
