פרדוקס הערימה ידוע ומפורסם בגלל הרלוונטיות שלו למציאות האנושית ולשפה היומיומית. הפרדוקס מתמקד במתח שבין מושגים כלליים, עמומים ומעורפלים יחסית שאנו משתמשים בהם לבין המשמעות הכמותית והמדידה האפשרית שלהם. אז כמה גרגירים צריכים להתקבץ יחדיו כדי שנתאר אותם כערימה? לכולם ברור שגרגירים ספורים לא הופכים לערימה, לעומת מספר גדול מאוד וניכר לעין של גרגירים ההופכים לערימה. אולם מתי בדיוק מתרחש המעבר הזה? לפרדוקס יש מגוון רחב של יישומים במציאות.
השופט נעם סולברג, לדוגמה, השתמש בפרדוקס הערימה בדעת המיעוט שלו בבג"ץ המסתננים. הרוב בבית המשפט העליון טען כי הסכום שהמדינה החליטה לנכות ממשכורת המסתנן כדי לעודד אותו לעזוב אינו מידתי, אף על פי שהוא יוחזר לו במלואו עם עזיבתו. סולברג העלה את פרדוקס הערימה כדי לשאול את חבריו מתי הניכוי ייחשב מידתי, מה הופך שופטים למבינים יותר בסוגיה, ומי בכלל יכול לקבוע ועל פי אילו אמות מידה שזה מידתי או לא עד כדי פסילת חוק של נבחרי ציבור.
האלוף (מיל') עוזי דיין נוהג להשתמש בפרדוקס הערימה בהקשר לפעולה צבאית. יחידה צבאית קיבלה משימה להתמקם במארב ולעצור את שיירת רכבי האויב בציר כלשהו. לאחר זמן מסוים הגיע רכב בודד, אולם הכוח לא פעל משום שזה היה רכב בודד ולא שיירה. כעבור חמש דקות הגיע רכב בודד נוסף וגם נגדו לא פעלו. רק לאחר שעברו כמה כלי רכב העיר אחד מהחיילים שככל הנראה זו בעצם השיירה שעליהם לעצור...
אחד מהנושאים העומדים לדיון כעת הוא משך ההפוגה שיוסכם עליה. הפוגה במלחמה, היינו פרק זמן שבו מופסקת הלחימה עד להתחדשותה או להגעה להסדר כלשהו, מוכרת לנו מאז ההפוגות של מלחמת השחרור. אולם כמה זמן בדיוק היא הפוגה? מובן שאין מדד לכך והדבר תלוי בהקשר, בנסיבות ובתנאים. לכולם ברור שכמה ימים או אפילו שבועות ספורים ייחשבו להפוגה. אולם האם הפסקה לחודשים מספר יכולה להיחשב הפוגה, היינו הפסקה זמנית שלאחריה תימשך הלחימה? או אולי זו למעשה הפסקת לחימה בפועל שמתוארת לציבור כהפוגה רק בגלל ההתנגדות הציבורית להפסקת הלחימה עד להכרעת חמאס? לשאלות אלו יש להוסיף ולשקלל רכיבים נוספים. לדוגמה, הדיווחים שכבר עתה, ללא הפוגה, ניכרים סימנים לניסיונות חזרה של החמאס לשלוט בצפון הרצועה ובנוסף על כך לחץ אמריקני כבד להגיע להפסקת לחימה ולא רק להפוגה.
מהזיכרון הקיבוצי נשכח כמעט לחלוטין הפינוי של יישובי רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, שתושביהם חזרו לאחר זמן קצר יחסית, ולכן ברור שהיה מדובר בפינוי. אולם מתי פינוי הופך לנטישה, מונח שכרגע הס מלהזכיר?
אתגר נוסף שהולך ומתעצם מיום ליום הוא עשרות היישובים שתושביהם פונו בגלל המלחמה. הכרנו בעבר פינוי יישובים מאזרחים בגלל סכנות המלחמה. מהזיכרון הקיבוצי נשכח כמעט לחלוטין הפינוי של יישובי רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, שתושביהם חזרו לאחר זמן קצר יחסית, ולכן ברור שהיה מדובר בפינוי. אולם מתי פינוי הופך לנטישה, מונח שכרגע הס מלהזכיר?
בימים אלה מלאו ארבעה חודשים לפתיחת המלחמה הקיומית שנכפתה עלינו. נניח לשאלה אם בכלל היה נכון להכריז במהירות רבה על פינוי בהיקף כזה של יישובים ותושבים בצפון. אולם לאחר שהמהלך נעשה, כמה זמן בדיוק נתאר אותו כפינוי ולא כנטישה? בדומה לפרדוקס הערימה, אין לכך תשובה ברורה, אבל תחושת המועקה בציבור הולכת וגוברת, לנוכח קיומן של שתי רצועות אי־ביטחון בתוך גבולות מדינת ישראל. זוהי מועקה ציונית. הלחצים האמריקניים ההולכים ומתגברים מוכרים היטב, וכך גם התלות בהם בהיבטים שונים של הלחימה. אולם למרות הצורך המובן להתחשב בהם ככל שניתן, יש רגעים בחייה של אומה שבהם עליה לומר בקול צלול: עד כאן!
זו מלחמה קיומית ויש להכריע אותה בניצחון שלא יהיה נתון לפרשנות כמו ערימה, אלא באופן שכל העולם המוסלמי, ממרוקו ועד אינדונזיה, יכיר בכך שמדובר בניצחון.
פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדעי המדינה באונ' בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו