"בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו... מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי" (דוד בן־גוריון, ינואר 1955)
הציטוט הזה מלווה כל ניסיון לעצב חזון ביחס לנגב, חבל ארץ מפואר שהוזנח בידי הנהגת המדינה בעשורים האחרונים. מעבר להיותו מנהיג יוצא דופן בעל תפיסה היסטורית, ניחן בן־גוריון גם בהבנה אסטרטגית וביטחונית. באותו נאום ידוע צייר תמונה כמעט נבואית: "על הגבול המערבי־הדרומי של משולש הנגב משתרע מדבר סיני, ועל הגבול המזרחי - מדבר ערב. אם המדינה לא תחסל את המדבר - עלול המדבר לחסל את המדינה. הרצועה הצרה שבין יפו וחיפה, ברוחב של 15-25 ק"מ המכילה את רובו הגדול של העם בישראל, לא תעמוד לאורך ימים בלי יישוב רב ומבוצר במרחבי הדרום והנגב".
בחזונו של "הזקן", הנגב אמור היה לאכלס היום לפחות 2 מיליון ישראלים. אם יש משמעות לצמד המילים "עוטף ישראל", שבא לעולם אחרי הטבח הנורא ביישובי הנגב המערבי - היא טמונה בהבנת חשיבות ההתיישבות באזור. ראוי שממשלת ישראל תיזום חלוקת דונם לכל חייל בסדיר או במילואים, שלחם במלחמת חרבות ברזל. ככה פשוט.
בלי סעיפים מתחכמים, בלי ועדות קבלה, בלי ביורוקרטיה מסובכת ואותיות קטנות. אותן מוטיבציה ויעילות חסרות פשרות שהנחו את הממשלה במלחמתה למען שימור הכספים הקואליציוניים, צריכות לככב במאבק צודק וחכם למען מטרות חשובות במישור החברתי והכלכלי, אך בעיקר הציוני:
1. פיצוי, הכרה והוקרה ללוחמים ולפצועים.
2. עיבוי וחיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל על ידי משפחות צעירות.
3. צדק חלוקתי וצמצום פערים חברתיים.
4. עשרות אלפי התחלות בנייה, שיביאו ליצירת מקומות עבודה ודחיפה משמעותית לכלכלה המקומית ולענף הדיור.
5. מסר ברור לאויבינו: ניסיתם לפגוע בנגב ובגליל? אנחנו מתעצמים ומתחזקים באותם מקומות בדיוק.
חשוב להבין את הרקע הדמוגרפי: בשני העשורים האחרונים קצב הגידול של האוכלוסייה הערבית והבדואית בנגב גדל ב־144%! כמעט פי ארבעה משיעור הגידול של האוכלוסייה היהודית בנפת באר שבע באותה התקופה, שעמד על 29%. מבחינה כמותית, הציבור הערבי מהווה כ־40% מאוכלוסיית הנגב, וקצב הגידול שלו משמעותי באופן ניכר.
שימו לב לנתון הבא: מבני הפזורה הבלתי חוקית בנגב, שבה מתגוררים כ־85 אלף בדואים (פחות מ־1% מאוכלוסיית ישראל), פזורים על פני שטח שגודלו הכולל הוא 600 אלף דונם. רק כדי לסבר את האוזן, מדובר בשטח הגדול פי 11.5 משטחה של תל אביב, שבה מתגוררים כ־460 אלף תושבים.
הפתרון חייב להיות מנהיגותי ומקצועי: החלטת ממשלה, אישור מהיר מול משרדי הממשלה הרלוונטיים, קביעת יעדים ולוחות זמנים וביצוע מיידי. ללא ועדות מיוחדות או טקסים
נכון, המספרים היבשים היו שם גם לפני 7 באוקטובר, אבל נדמה שכעת רוב הציבור הישראלי מבין עד כמה התיישבות מרוכזת ומסודרת בנגב ובגליל קריטית לעתידנו. בגליל, אגב, מתגוררים 450 אלף ערבים, לעומת כ־65 אלף יהודים. כלומר, פחות מ־20% מאוכלוסיית הגליל היא יהודית.
אז מה מונע ממדינת ישראל, שמחזיקה ב־93% מהקרקעות (כ־20 מיליון דונם), לחלק מיליון דונם ללוחמים שחירפו נפשם בהגנה על עצמאותה? לצערנו, התשובה מורכבת מהיעדר חזון, אך גם מחסמים ומכשלים ביורוקרטיים.
תחקיר המחדל בכפר עזה: הקיבוץ נכבש בתוך שעה, לוחמים פצועים פונו לפני אזרחים
גורמים ישראלים ל"ניו יורק טיימס": חמאס יסרב לשחרר את מרבית החטופים ללא סיום המלחמה
פרסומת | החזר על טיסה שבוטלה
דיווח ערבי: "השיחות על הפסקת האש בעזה עומדות בפני סיבוכים הולכים וגוברים"
חשש מחזית נוספת: בעקבות התגברות האיומים מירדן - שר הביטחון ייפגש עם ראשי המועצות
הפתרון חייב להיות מנהיגותי ומקצועי: החלטת ממשלה, אישור מהיר מול משרדי הממשלה הרלוונטיים, קביעת יעדים ולוחות זמנים וביצוע מיידי. ללא ועדות מיוחדות או טקסים. חישוב פשוט יראה שהרווח מצעד כזה - פתרון בעיית הדיור פלוס הטבות במשכנתא - עולה בהרבה על עלויות המלחמה, הפיצויים והמענקים. הכסף קיים, השאלה היא כיצד לנתב אותו, ואין נתיב צודק, נכון וחכם מאשר חיזוק הנגב והגליל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו