אסור שהצבא יהיה הקברניט של עצמו, ולא רק מחשש מפני שלטון צבאי רודני, אלא גם מפני שאנשי צבא נוטים להיות מוגבלים בהבנתם האסטרטגית. זה כלל נכון תמיד, וגם במלחמה הנוכחית.
אולי אפשר להדגים אותו בהשוואה היסטורית ליחסים שהתפתחו בין בן־גוריון לבין אנשי הביטחון, ראשי ארגון ההגנה שהיה לצה"ל. בן־גוריון החל לטפל ישירות בענייני ביטחון ב־1945, וב־1947 למד אותם לעומק בראיונות עם אנשי ההגנה, שכונו "הסמינר".
הם יצאו מהפגישות האלה ואמרו זה לזה שהזקן השתגע: הוא רואה בעתיד הקרוב עימות עם צבאות סדירים, ומדבר על תותחים, טנקים, מטוסים ואוניות, ואילו ההווה שלהם הוגבל למיליציה חצי־מחתרתית. הם התכוננו לעימות בנוסח 1939-1936, אולי מעט מורחב יותר, הוא - למלחמה עם צבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק.
גם בניהול המלחמה עצמה, בן־גוריון היה הקברניט. למשל, הוא כפה על המטה לרכז את המאמץ בדרך לירושלים תוך סיכון החזית בצפון, והוא בלם הצעות לזנוח את הנגב הנצור. ולפני המלחמה, כבר ב־1945 בן־גוריון החל להתכונן אליה במדינאות, ברכש, בייצור, בכוח אדם. לו היו הדברים תלויים במפקדי ההגנה, באביב 1948 לא היה אפשר להכריז על מדינה נוכח פלישה ודאית של צבאות ערב.
ועכשיו, האם יש יד של קברניט על הגה המלחמה? ממשלת נתניהו המורחבת הטילה על צה"ל משימה ברורה דיה ורחבה כמידה המתחייבת מהאיום עלינו: לשלול את היכולות הצבאיות והשלטוניות של האויב ברצועה ולשחרר את החטופים מציפורניו. אבל בצומת הנוכחי של המלחמה התעוררו שאלות בדבר הפיקוח האסטרטגי של קבינט המלחמה על מילוי המשימה.
האם אפשר לצפות שתוגשם הוראת הממשלה לצבא, כשגבול הרצועה־מצרים מצוי בשליטת חמאס, וחלילה ימשיך להיות בשליטתו? נקווה שהמאמץ בחאן יונס ישיג את שחרור החטופים, אבל גם זה לא יכול לבוא במקום הכרעה צבאית של חמאס, המחייבת העמקת התמרון אל רפיח והגבול עם מצרים.
בינתיים, אנחנו קוראים תדרוכים לעיתונות שלא מתוכננת מתקפה קרקעית שם. יש ידיעות שהמצרים מאיימים ודורשים שלא נתקוף בסמוך לגבולם. עוד נטען שהאוכלוסייה הלא־לוחמת - אבל מתצפתת, מסייעת ומחביאה בתוכה - הצטופפה גם ברפיח ובגבול מצרים (ולא רק על החוף בדרום־מערב הרצועה) ומפריעה למתקפה שם. אך העובדה הזאת היתה ידועה למתכנני המערכה, הצבאיים והמדיניים, כשהופנתה האוכלוסייה דרומה.
בהצטופפות כזאת, היה ברור שצפויה ברפיח ובחאן יונס מלחמת גרילה בחסות אוכלוסייה "לא־לוחמת" אוהדת, שבגינה תוגבל הלחימה של צה"ל, מחשש לפגיעה בה. אבל למרות זאת, ההוראה לצבא לא סויגה בכל הנוגע לדרום הרצועה - הדרום לא הוחרג מההוראה לפרק את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. וברור שאם יוחרג, המשימה לא תבוצע.
ראשי ארגון ההגנה יצאו מהפגישות האלה ואמרו זה לזה שהזקן השתגע: הוא רואה בעתיד הקרוב עימות עם צבאות סדירים ואילו ההווה שלהם הוגבל למיליציה חצי־מחתרתית. הם התכוננו לעימות בנוסח 1939-1936, הוא - למלחמה עם צבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק
נתניהו הצהיר שהמשימה שממשלתו הטילה על הצבא תבוצע עד תום, לרבות השתלטות על גבול הרצועה־מצרים. הוא קבע שהשתלטות זו חיונית. האם שני שותפיו בעלי זכות ההצבעה בקבינט המלחמה, שר הביטחון גלנט והשר גנץ, שותפים לקביעתו? בתקשורת השתקף רושם מטריד - אמנם לא ודאי - שיש כוונה למסמס את הוראת הממשלה בכל הנוגע לדרום הרצועה. אם כך יקרה, סביר שרוב גדול בציבור הישראלי יגיב בזעם, ששיקום הנגב המערבי ישובש ושיהיו לדבר השלכות פוליטיות כבדות־משקל.
בכל אופן, עמדת הפיקוד הבכיר של הצבא ראוי שתישמע ותישקל, כמובן, אבל לא היא אמורה להכריע בסוגיה כזאת. הצבא חייב להיות כפוף לקבינט ולממשלה. סוגיה כזאת מחייבת הכרעה של ההנהגה הנבחרת, בהובלת ראש הממשלה. זה תנאי הכרחי (אמנם לא תנאי מספיק) לכך שהמלחמה תתנהל כראוי ותסתיים בהצלחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו