התגובה הישראלית למתקפת הרשע של העזתים בנגב המערבי מתמצית, לבד מהשאיפה להחזיר את החטופים, בהוראה של הממשלה לצה"ל להכרית מהעולם את חמאס כארגון צבאי ושלטוני. כל הישראלים עומדים מאחורי המשימה החיונית הזאת, כי אחרת לא נוכל לחיות בארץ, ויש לקוות שהיא לא תמוסמס בגלל ההכרח לחלץ חטופים.
זו מסקנה מיידית, לנוכח הרשע שנחשף לעינינו ומחק רתיעות מוסרניות, היסוסים ואשליות. אבל מה המסקנה הכללית? האם נוכל לחזור לנקודה בזמן לפני שחמאס השתלט על רצועת עזה ב־2007?
עד כה התמקד הדיון הזה בשאלת המשטר הפוליטי שישרור ברצועה אחרי עקירת חמאס. זו שאלה חשובה, אבל עדיין היפותטית. ראשית, מפני שטרם ניצחנו ועדיין לא הובטחה עקירה גמורה של חמאס - הצורך לשחרר את החטופים וההתגברות הצפויה של רחמנות־על־אכזרים מצד ארה"ב הם איומים לא מבוטלים על יכולתנו לעקור את חמאס מעזה. שנית, גם אם ננצח ונעקור כליל את חמאס, איננו יודעים באיזה מצב יהיו השטח והאוכלוסייה בתום המלחמה.
בכל זאת, אפשר לקבוע כבר עכשיו שהרעיון להחזיר את הרשות הפלשתינית לרצועה, ולו גם אחרי ש"יתקנו" אותה, כדברי נשיא ארה"ב ביידן, הוא רעיון מעוּות מכל בחינה. במקומותיה עכשיו, בשומרון וביהודה, "הרשות" אינה שולטת למעשה. אפילו הכידונים הישראליים אינם עוזרים לה. כמעט כל המחוזות שם נתונים למרות של כנופיות, שחמאס היא החשובה שבהן. רק קצינים ישראלים מקובעים ומדינאים אמריקנים מנותקים עלולים להעלות את האפשרות הזאת על הדעת.
הרשות הפלשתינית אכן מקולקלת, כמשתמע מדברי ביידן. היא מחנכת להשמדת העם היהודי בארץ. פת"ח, התנועה שבמרכז הרשות, עוסקת בטרור. הרשות תומכת כספית ואידיאולוגית בטרור. היא מושחתת עד היסוד, והיא חסרת עניין אמיתי בפיתוח וברווחה של העם שלה. זה טיפשי להאמין שאפשר לתקן אותה.
אבל גם אשליות האמריקנים (ואולי גם קצינים אצלנו העוסקים בזה עכשיו במשרד הביטחון) שאפשר לתקן את הרשות, אינן חורגות מהרעיון הבסיסי של הסכמי אוסלו שהולידו אותה. בעלי האשליות האלה דבקים ברעיון העוועים של צבא ערבי הקרוי משטרה. בלי זה, אמרו לנו פעם ויאמרו עתה, איך הם ישלטו בשטח? התשובה היא שאסור שהם ישלטו בשטח, שכן משלטונם צמח שלטון חמאס, ומפני שהצבא של הרשות העוינת, שהאמריקנים אימנו, הוא עצמו בגדר סכנה מתמדת לישראל. הרי רבים מאנשי הרשות חגגו את הטבח. מדוע שלא ינסו לחקות אותו בכוח צבאי מסוכן יותר וקרוב למרכזי האוכלוסייה שלנו?
ב־7 באוקטובר למדנו שצבא ערבי חמוש בשומרון הוא סכנה לעמק חפר. בבנימין הוא סכנה למודיעין. קלקיליה וטול כרם עלולות להיות מקפצות להתקפה צבאית על כפר סבא, נתניה, הרצליה ותל אביב
המחשבה שסדר כלשהו בארץ יכול להתבסס על קיומו של צבא ערבי בין הים לירדן התחילה ברעיון של מנחם בגין על "משטרה חזקה" בימי המו"מ על אוטונומיה. פרס ורבין נטלו את הלגיטימציה לרעיון הזה ואימצו אותו בהסכמי אוסלו.
אבל ב־7 באוקטובר למדנו שצבא ערבי חמוש בשומרון הוא סכנה לעמק חפר. בבנימין הוא סכנה למודיעין. קלקיליה וטול כרם עלולות להיות מקפצות להתקפה צבאית על כפר סבא, נתניה, הרצליה ותל אביב. קצינים המסבירים בבריטון סמכותי שיהיה בסדר כבר לא ישכנעו אותנו.
לפיכך, המסקנה העיקרית שלנו מזוועת עזה היא לא רק התנגדות נחרצת ל"השתלת" הרשות בעזה. חשובה יותר המסקנה הכללית יותר, שלא נוכל להשלים עם איום של צבא ערבי כלשהו בין הים לירדן. תהיה אשר תהיה מתכונת הממשל העצמי של הערבים בארץ, היא לעולם לא תוכל להיות מבוססת לא על "משטרה חזקה" ולא על צבא. ומכאן נובע שגם ביהודה ושומרון, ולא רק בעזה, עלינו לפרק כל ארגון כזה. פירוש הדבר שצריך לפרוק את הרשות הפלשתינית מנשקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו