לפני כשנתיים וחצי, רבבות יהודים ברוב הערים המעורבות בישראל מצאו עצמם בסכנת חיים כשהמון ערבי־ישראלי צמא דם פצח בצעדות לינצ'ים, התפרעויות והצתות, שייזכרו כאירועי שומר החומות.
זה קרה תוך כדי (עוד) סבב צבאי בעזה, שנחשב אז הניצוץ - התירוץ שהדליק הכל. רבות נכתב על חוסר האונים של האזרחים הנצורים בבתיהם, חסרי יכולת להגן על עצמם, מתחננים לעזרה מהמשטרה, שמצידה התאמצה לעשות את המינימום הנדרש; רבות נכתב מאז גם על החשש ברחובות, ועל הידיעה שאם וכאשר נגיע לאותו המצב - זה ייגמר הרבה יותר גרוע.
בחזרה להווה. אנחנו במלחמה, זה לא סבב צבאי. משהו שאמור היה מזמן להדליק אירוע גדול יותר בערים המעורבות ומחוצה להן. אבל תחושת הביטחון היא כמעט הפוכה במידה מסוימת מזו שחווינו בשומר החומות: עשרות כיתות כוננות חמושות, שקמו בהליך בזק, מילאו את הרחובות בשומרים שמעניקים ביטחון לתושבים, עם גב משטרתי שעובד איתם, ולא נגדם.
ההליך הביורוקרטי להפקת רישיון לנשק הפך גם הוא לשפוי, ומה אתם יודעים - אחרי כמה דפיקות של השר על השולחן, אפילו בדרום תל אביב החל לעבוד כוח משימה מיוחד, שמגן על התושבים מפני פשיעת מסתננים במקום לעצור את שפי פז כשהיא קוראת להם לעזרה.
יש עוד לא מעט דוגמאות, ולתוהים - התשובה היא כן: בשקט יחסי, בניגוד לרוב הציפיות ואחרי התחלה צולעת, השר לביטחון הפנים איתמר בן גביר נותן יופי של עבודה. נכון להיום, הוא גם בערך השר היחיד שמקיים לא מעט מהבטחות הבחירות שלו, שלא לדבר על אשרור של רוב הצהרותיו בנוגע למה ואיך צריך לעשות לאויב, בידי ח"כים ושרים שיקפצו מהגג לפני שיודו בכך.
המלחמה הציבה את בן גביר במקום לא מוכר מבחינתו - הרחק מאור הזרקורים. ניתן היה לצפות שטרול ותיק ומקצועי היה קמל באיטיות ברדיפה אחר פרובוקציות בתקווה לזמן מסך, אבל חוסר תשומת הלב בחסות המלחמה דווקא גרם לו לעבוד נכון, מסודר ועקבי, ולהפתיע את כולם עם סקרים מחמיאים.
בניגוד לרוב הציפיות ואחרי התחלה צולעת, השר לביטחון הפנים איתמר בן גביר נותן יופי של עבודה. נכון להיום, הוא גם בערך השר היחיד שמקיים לא מעט מהבטחות הבחירות שלו
מעקמי הפרצוף יזכירו שזו חוכמה קטנה מאוד להיות שר טוב יותר מלץ אנמי וחסר אחריות כמו קודמו בתפקיד, עמר בר־לב, מתמודד רציני לתואר שר הבט"פ הגרוע ביותר בתולדות המדינה - אבל יש לזכור שהוא גם הצליח לפעול היכן ששרים בעלי רקורד מרשים יותר, כמו אוחנה, נכשלו. עם זאת, בן גביר הוא עדיין בן גביר שדאג לבעוט וולה מרשים בדלי, עם ההתעקשות המטופשת לקיים דיון בחוק עונש המוות למחבלים בוועדה בכנסת בנוכחות משפחות החטופים.
בן גביר נמצא בצומת דרכים רציני בנוגע לפרסונה הציבורית שלו. סף העצבים במדינה אף פעם לא היה גבוה מדי, על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה. חלון הזמן הנדיר, שבו חלק עצום מהציבור הישראלי בוחן מחדש את התפיסות הפוליטיות והביטחוניות שלו, ייסגר מוקדם מהצפוי, ולבן גביר אין את הלוקסוס לפספס אותו עם הטרלות, שגם ככה מכאיבות בתקופה רגישה.
האם הוא ינצל את המומנטום החיובי שלו עם עוד עבודה שקטה, או שיצר הצומי פשוט חזק ממנו? נקווה בשבילו ובשבילנו שנדע את התשובה הרבה לפני שהמלחמה תיגמר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו