הנה סיפור יפה שמלווה אותי שנים, על טומי לפיד ז"ל, אביו של יאיר, ייבדל לחיים ארוכים:
את בר המצווה שלו "חגג" הנער טומי בגטו בבודפשט. מכיוון שהיה בלתי אפשרי בתנאים ההם לקיים טקס וחגיגה כמו שצריך, ניפצה אמו של טומי את בקבוק הבושם שלה על רצפת החדר שהמשפחה הצטופפה בו, כדי שמשהו באווירה יהיה חגיגי בכל זאת.
עשרות שנים אחר כך, בטקס בר המצווה של אחד מנכדיו, שנחגג במדינת ישראל ברוב עם, עלה סבא טומי על הבמה כדי לברך את חתן השמחה. טומי סיפר על בר המצווה שלו וניפץ בקבוק בושם לזכרה של אמו.
המשורר והשחקן אברהם חלפי, זיכרונו לברכה, לא היה פחות תל־אביבי מהמפגינים שתקפו את המתפללים בכיכר דיזנגוף ביום כיפור. אם כבר, להפך - חלפי משתייך לדור החלוצים שהניחו את התשתית לכך שתל אביב הפכה לבירתה התוססת והפתוחה של התרבות הישראלית. אבל היוצר והאמן הענקי הזה, המזוהה כל כך עם חיי התרבות התל־אביביים, ידע להתרגש מהקונטרה שתל אביב נותנת לבודפשט.
הסתיו התל־אביבי שלו היה "סתיו יהודי", ואת ההתרגשות שלו מיכולתו של הסתיו, בעיר אחת בעולם, להיות סוף־סוף גם יהודי הוא ביטא בשיר הנהדר שהלחין יוני רכטר וביצע אריק איינשטיין, ושנפתח במילים: "סתיו יהודי בארץ אבותיי שולח בי רמזי אלול".
תל אביב לא תהיה תל אביב אם היא לא תאפשר את מצעד הגאווה או פולחן דתי חופשי לכל תושביה, כולל תפילה מוסלמית בהפרדה בגן צ'ארלס קלור. אבל יום אחד בשנה מותר לה, ואפילו חובתה, לעטות על עצמה את הסתיו היהודי של חלפי.
אני לא הצבעתי ליאיר לפיד, אבל ראש האופוזיציה הוא תפקיד ממלכתי ולכן לפיד הוא גם ראש האופוזיציה שלי. כשהאופוזיציה מובילה את אחת מהמחאות הממושכות והטעונות בתולדות המדינה, ולראשונה גוררת גם את הצבא לתוך הוויכוח הפוליטי, אני צריך את ראש האופוזיציה שלי.
אחרי יום כיפור תשפ"ד, כשהרגע היהודי הקדוש ביותר בשנה, תפילת נעילה, נדחק על ידי קומץ מפגינים אל מחוץ למרחב הציבורי, אני צריך גם את הבן של טומי עם הזיכרון המשפחתי של טקס יהודי שנדחק למחשכים. לצערי הרב, הוא לא הגיע.
שמעתי את לפיד אומר פעם שהדבר הכי גרוע שנתניהו עשה זה להכשיר את הכהניזם באמצעות הכנסת בן גביר לממשלה. אני מסכים שבן גביר היה צריך להישאר עם סמל הקאדילק של רבין ביד, מחוץ לכל ממשלה ישראלית, וכולי תקווה גם שהוא לא יממש את כוונתו להתפלל ערבית בכיכר בתל אביב. תפילה היא לא כלי ניגוח פוליטי.
אבל לפיד הוא לא נאה דורש ונאה מקיים. הוא לא עומד מול קומץ הקיצונים במחנה שלו, שברור לי שהאנטי־יהדות הבוטה שלהם לא מייצגת את רוב מפגיני קפלן. לפיד פוחד מהם, ולכן חובר אליהם ומנרמל אותם, בדיוק כפי שעשה נתניהו לבן גביר.
מבחינה תרבותית, ראינו ביום כיפור העצוב הזה עד כמה חסר לתל אביב אברהם חלפי. מבחינה פוליטית, ראינו עד כמה חסר לישראל ראש אופוזיציה אמיץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו