פרשת זדורוב: חכמים, היזהרו בערעורכם

בימים אלו יושבים על המדוכה צוותי פרקליט המדינה, ושוקלים אם לערער על זיכויו של רומן זדורוב מאשמת רצח במשפטו החוזר. טוב תעשה הפרקליטות אם תימנע מהגשת ערעור.

נבהיר: בניגוד לערעור על הרשעה על ידי הנאשם, שהוא אדם פרטי, ערעור על זיכוי מתבצע על ידי המדינה, הכפופה למשפט המנהלי. למדינה, בניגוד לאדם פרטי, אין זכויות, אלא רק סמכויות. על המדינה להפעיל את שיקול דעתה באשר לאינטרס הציבורי ולסיכויים להפיכת הזיכוי להרשעה בסבירות ובמידתיות.

באשר לאינטרס הציבורי, על המדינה להתחשב בכליאת זדורוב למשך יותר מ־15 שנים, בעינוי הדין במעצר ובחקירה, ובטלטלות הרגשיות שעבר עד להחלטה על הזיכוי ובעקבותיה. הגשת ערעור על הזיכוי והעמדת זדורוב שוב בסיכון להרשעה יהוו פגיעה נוספת בו ובמשפחתו. מנגד, אין כמעט אינטרס ציבורי בהרשעה. הסבל שזדורוב כבר סבל, בעיקר במאסר הארוך, ממצה למדי את האינטרס הציבורי גם אם נניח אשמה.

ובאשר לסיכויי הערעור? ערכאת הערעור לא נוהגת לקבל ראיות, ולכן יקשה עליה להסיר את הספקות העובדתיים שהם נחלת רוב השופטים שעסקו בפרשה: שני שופטים מחוזיים (קולה וצרפתי), שקבעו שיש לפחות ספק סביר ברור לאור הראיות המזכות החדשות; שופט עליון (השופט מלצר), שקבע לאור הראיות החדשות כי יש סיכוי סביר לזיכוי ולכן החליט על משפט חוזר; ושופט עליון נוסף (השופט דנציגר), שהחליט לזכות אפילו על בסיס הראיות הישנות.

כנגד ארבעת שופטים אלו ניצבת שופטת אחת מחוזית (השופטת נסים שי), שהרשיעה על אף הראיות החדשות. שאר השופטים שהרשיעו עשו זאת מבלי שהיו מונחות לפניהם הראיות החדשות, ולאחר שהוטעו, ולו בתום לב, ביחס לראיות הישנות - למשל, שזדורוב צפה בסרטי סנאף ובכתבה על השתלטות על אדם באמצעות סכין קודם לרצח. לא ברור אם אותם השופטים היו מרשיעים גם היום.

הטענות לספק סביר לא מבוססות על פלפולים בעלמא, אלא על השערת חפות חזקה המעוגנת בראיות - בעיקר עדויות המחלצים שלא הם הותירו את עקבות הנעליים הזרות - וחוות דעת מומחים, שלפיה הסברה שהדם זלג מהמעיל נעה בין חוסר היתכנות לבין סבירות נמוכה. הקריאה להרשעה, למרות ספקות חזקים אלה, נשענת על ההודאה. בהינתן הידוע לנו מחקרית על היתכנותן של הודאות שווא, ובהינתן הסבר סביר להודאת השווא של זדורוב גם למדובב (שאיים עליו!) וגם לחוקרים (שקריהם שדם המנוחה נמצא בכליו!), ובהיעדר פרטים מוכמנים התומכים בהודאות אלו - זהו לא מצב המקיים סיכוי טוב לקבלת הערעור.

גם אם בערעור תהיה הרשעה, הספק המשפטי והציבורי יישאר זועק. זהו מצב קיצוני יותר ממצב של הרשעה ברוב דעות, שכן כאן חוות הדעת השיפוטיות המזכות ניתנו לא כדעת מיעוט בצילה של הרשעה, אלא כחוות דעת המכוונות לפעול לזיכוי ולשחרור של הנאשם מהדין. אם הרשעה ברוב דעות לא מהווה הוכחה מעבר לספק סביר - קל וחומר הרשעה שהיא תוצאה של ערעור על פסק זיכוי.

במדינות רבות, כמו ארה"ב (מחמת סיכון כפול), אנגליה, קנדה ואוסטרליה, לא ניתן לערער על זיכוי, או שהיכולת לעשות זאת מוגבלת מאוד. הדין האנגלי מתיר ערעור על זיכוי רק כשזה הושג באלימות או באיומים, או שהתגלתה ראיה חדשה ומשכנעת בעבירה חמורה.

נסכם: אין אינטרס ציבורי בהגשת ערעור על הזיכוי. אין סיכוי טוב לקבלת הערעור, וגם אם יתקבל הערעור - לא יהא בכך כדי למחוק את הספק הסביר שמא זדורוב אינו הרוצח. במצב דברים זה, הגשת ערעור על זיכויו של זדורוב כניסוי, או כמשאלת לב שאולי יימצא בכל זאת רוב שיפוטי שיתמוך בדעת המיעוט המרשיעה, תהווה שימוש בלתי ראוי בסמכות הפרקליטות.

פרופ' דורון מנשה הוא מומחה לדיני ראיות וד"ר איל גרונר הוא עמית מחקר, שניהם בפקולטה למשפטים באונ' חיפה. מחברי הספר "אולי נפלה טעות – ניתוח פרשת זדורוב" (נבו, 2021)