שואת האות העברית

המלחמה על אוצרות הרוח היתה איתנה ועיקשת לא פחות מהמלחמה על החיים. ספרו של דוד פישמן "מחתרת הנייר" מגולל את סיפור שואת האותיות העבריות, ואת הדרך הבלתי נתפסת להצלתן.

וילנה, 1838. דבורה ראם, בבית הדפוס שלה בווילנה, מוציאה את מהדורת התלמוד המהודרת ביותר שיצאה עד כה. לא רבים יודעים שאישה היא זו שהיתה אחראית לעיצוב מבנה הדף האיקוני, ולבחירת הפרשנים שיקיפו את הסוגיה מכל עבריה.

בית הדפוס של דבורה ראם לא מדפיס עם אותיות מעץ, אלא מלוחות עופרת. הלוחות חזקים, והאותיות ברורות גם לאורך שנים. המהדורה המפוארת נקראה "מהדורת וילנה", והאות היפה הפכה ברבות השנים ל"גופן וילנה", על שם בית הדפוס הידוע, שהמשיך לעבוד עד לשנת 1941.

"ירושלים דליטא" הוא המרכז היהודי המפואר של יהדות מזרח אירופה. בספרייה מוחזקים יותר מ־40 אלף ספרים המושאלים שבעה ימים בשבוע, כולל בשבתות ובחגים. אוספים פרטיים, אינקבולות עתיקות, ספרי תורה, כתרי תורה מכסף, פרוכות ומעילי ספרי תורה רקומים ומהודרים, אצבעות מזהב, כתבי יד ועת עתיקים, ארונות קודש מגולפים, מגילות, שופרות, חנוכיות, פמוטות מכסף ומנחושת, קופות צדקה, ציורים ומסמכים, וכן פנקסים נדירים של בתי הכנסת - וביניהם הפנקס של הגאון מווילנה, ששימש את הקהילה יותר מ־180 שנה, ושבו תיעוד תרומות של כסף ורכוש שניתן לבית הכנסת. מקור יקר ערך להבנת הקהילה ואופן ניהולה בידי הגר"א.

כל השפע הזה מקבל ביום אחד פקודת השמדה, החודש בדיוק לפני 81 שנה.

שנת תש"ב. ד"ר יוהנס פוהל, מומחה נאצי להיסטוריה יהודית ולכתב עברי, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, נשלח לליטא בשליחות סוכנות הביזה הגרמנית למשימה שמטרתה מחיקת התרבות היהודית.

אנשי ליטא חויבו לדווח על כל פריט עברי, וספרני הספריות היהודיות הם אלו שנדרשו לבצע את משימת המיון והחלוקה - לשריפה, למזבלה או להעברה לברלין לשם הקמת מוזיאון העם היהודי לאחר הכחדתו. כ־300 ספרי תורה נמכרו למפעל עורות מקומי שתיקן את סוליות נעלי החיילים הגרמנים.

"בריגדת הנייר" היתה חבורה של אנשי רוח מגטו וילנה, סופרים, אמנים ומשוררים, שמצאו עצמם מגויסים בעל כורחם למשימה הנאצית, ומטרתם היתה הצלת האות העברית ומניעת חורבן רוחני.

בנאמנות מוחלטת לאות הכתובה, הם החלו בהברחות אינטנסיביות של הספרים ותשמישי הקדושה אל הגטו פנימה, שם האמינו שבסביבת היהודים - אלו יהיו בטוחים. בתום כל יום של עבודת מיון קפדנית ושריפת ערימות ספרים, הם היו עוטפים בסתר את גופם במעילי ספרי תורה עתיקים, ניירות וכתבי יד, ונכנסים אל הגטו. אלפי החלטות של רגע - מה לשים בצד כדי שיינצל, ייסורי מצפון על מה שלא הצליחו לשמור.

ומה על האותיות היצוקות של בית הדפוס של דבורה ראם? יש לשער כי האותיות עצמן פרחו באוויר בזמן שהותכו בידי הגרמנים והפכו לחומר גלם במכונת ההשמדה הנאצית.

לאחר שנים, כשהוא כבר בישראל, לוחם בריגדת הנייר המשורר אברהם סוצקבר כתב על חוויית החזרה לווילנה ההרוסה של אחרי המלחמה: "אלמלא אוצרות התרבות שהסתרנו, איני יודע אם היה לי כוח לשוב לעירי. ידעתי שלא אמצא שם את יקיריי... אבל האותיות העבריות שזרעתי באדמתה של וילנה נצצו אלי ממרחק של אלף קילומטר".