מי לא רוצה לקשור לעצמה כתרים של יורשת יצחק רבין?
עד היום אנחנו שומעות על ממשיכות ועל ממשיכי דרכו מטעם עצמם.
בבחירות 96' הכל עוד היה טרי. מחנה השלום עוד רצה שלום עם השכנים. עוד לא הבין את הדרמה שתוביל לפילוג בתוכנו. יעברו שנה וחצי עד שאהוד ברק יתנצל בשם מפלגת העבודה על היחס לבנים ולבנות של עדות המזרח ולתושבי עיירות הפיתוח.
בינתיים במרצ רצו להפגין אחווה יהודית למען השלום. להוכיח: שלום לא שמור לאשכנזים בלבד.
למשימה גויסו שתיים: דנה ברגר, הרוקיסטית, הבלונדינית, חביבת העורכים המוזיקליים בתחנות הרדיו, וזהבה בן, זמרת הנשמה המזרחית, עטור מצחה זהב שחור, שכבר לא היה אפשר להתעלם מהפופולריות שלה ושל להיטיה.
יחד הן שרו את "שיר לשלום". הרבה יותר מקריצה למורשת רבין. והקליפ... הקליפ צולם כאילו הוא חלק מן השרשרת המפוארת של השירים מרובי המשתתפים: "עם אחד עם שיר אחד", אשר יצא בשנת 1985, או זה שהתפרסם שנה לפני הקמפיין של מרצ, "כתונת פסים", שבו גם השתתפו השתיים. מסר של אחדות, כבר אמרנו?
היו ברקע גם יונים, וילדים שנשאו עיניים, ואיזה מטוס קרב שחלף ברקיע. כל מה שצריך כדי לדמיין ולהגשים עתיד טוב יותר.
בתי השיר נערכו. בן התחילה במוואל שעבר לתחילת הבית הראשון: "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר..." אבל ברגר שרה את חלקו השני של הבית השני: "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות..."
ולמה לשנות כך את סדר הדברים שכתב יענקל'ה רוטבליט? אפשר רק להניח.
בתשדיר בחירות לא נרצה לזכור ולהזכיר את מי שנרו כבה. נעדיף לדבר על התקווה.
אבל המציאות ב־96' היתה רחוקה מהתקווה הנאיבית שייצגו ברגר ובן. הימין האשים את השמאל בתוצאות הסכמי אוסלו, והפיגועים שהיו מנת חלקם של נוסעי האוטובוסים. השמאל לא שכח ולא סלח על ההסתה שהובילה בסופו של דבר לרצח רבין.
ולראשונה בישראל, הבחירות היו גם פרסונליות, אישיות. לא עוד הצבעה לרעיון. ב־96' נדרשנו לשים שני פתקים בקלפי - אחד למפלגה המועדפת, ואחד למתמודד מסוים לראשות הממשלה.
במובן הזה, התשדיר של מרצ תיאר פוליטיקה של העבר. של רעיונות שפסו מן העולם. כשאנשים מתפוצצים ברחובות וראש ממשלה נרצח בכיכר, שיתוף הפעולה של ברגר ובן הוא סרט הוליוודי. הסוף הטוב ידוע מראש, אבל לא בחיים.
לימים תספר זהבה בן שהיא בכלל ימנית. שהמנהל שלה האיץ בה להשתתף בקמפיין לטובת הקריירה. לא בטוח שדנה ברגר הצביעה או מצביעה למרצ. התשדיר כולו הוא זכר לימים אחרונים של תהילה. השמאל איבד גובה בבחירות 96', וגם כוכבות וכוכבים כבר לא מתגייסים בקלות לקמפיין.
הכוכבים היום הם הפוליטיקאים, והם לא צריכים לשלם על זכויות היוצרים לנכסי צאן ברזל מוזיקליים. מספיק סרטון ערוך היטב בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר, שבהם, ממילא, מוכרים לנו מדי יום חלומות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו