האינתיפאדה השלישית בפתח

העימותים בין צה"ל לבין הפלשתינים ביהודה ושומרון אינם תופסים עדיין את הכותרות הראשיות אלא נדחקים לרוב אל העמודים הפנימיים לצד חדשות הפלילים והפשע.

הרושם המתקבל מהקריאה בעיתונים הוא, אפוא, שאיננו עדים, עדיין, להתלקחות רבתי של גלי פיגועים כפי שחווינו בשנים עברו.

אבל זהו שקט מתעתע או אף השקט שלפני הסערה. ובעצם, הסערה כבר כאן.

שהרי לא עובר יום בלא תקריות אלימות בין צה"ל לבין המון פלשתיני, עת כל כפר או עיירה שבהם מבצעים כוחות צה"ל פעילות מבצעית שוטפת ושגרתית הופכים לשדה קרב שבו מאות פלשתינים מתעמתים עם כוחותינו וגם יורים לעברם בכל כלי הנשק המצויים ברשותם.

לא עובר גם יום בלא שאנו מדווחים על אודות ניסיון דקירה או דריסה, ובמקביל חל זינוק במספרם של ההרוגים הפלשתינים בעימותים אלו.

כל הרוג מלבה כמובן את היצרים ומלהיט את הרוחות בבחינת שמן, או בעצם דם, על גלגלי המאבק.

ג'נין, בירת הטרור, מובילה בראש, אבל הנה גם בבקעת הירדן אירע לפני כשבוע פיגוע ירי לעבר אוטובוס שהסיע חיילים, וכמה ימים קודם לכן נורו יריות לעבר אוטובוס ליד עפרה. גם בשכם, בחברון ובעוטף ירושלים, ואפילו בשכונות הערביות בה, מתחוללות תקריות אלימות מדי יום, ובקיצור - איו"ש כולו בוער.

יש התולים את התגברות האלימות בעובדה שאנו מצויים בדמדומיה של הרשות הפלשתינית, ולכל הפחות בדמדומי עידן אבו מאזן, בן ה־87. הרשות ואבו מאזן שבראשה חלשים ונעדרי כוח, ובעיקר רצון, לקיים משילות בשטחים שבשליטתם. אבל העתיד יהיה גרוע יותר שהרי מי שיירש את אבו מאזן לא ייהנה מאותה לגיטימיות שממנה הוא נהנה כמי שליווה את ערפאת לאורך שנים ארוכות.

אפשר גם לייחס את העלייה ברף האלימות לרוח הגבית שמקבלים הפלשתינים ממי שאמורים דווקא להיות ידידיה הטובים של ישראל ולצדד בזכותה להגן על עצמה.

הביקורת שספגה ישראל בפרשת הרג העיתונאית שירין אבו עאקלה, או נזיפות פומביות על נוהלי הפתיחה באש של צה"ל, נתפסות אצל הפלשתינים כהישג מדיני, בבחינת יש תמורה לאלימות.

אבל החשוב הוא איך עוצרים את הטפטוף שהפך זה מכבר לשיטפון. צריך לזכור כי איש לא צפה את אינתיפאדות העבר שהיו בבחינת אירוע ספונטני ומתגלגל שלא ניזום או הוכוון בידי איש, לא בתוניסיה בשעתו ולא ברמאללה. ההמון בשטח הוא שהוביל את מהלך האירועים, ולמולם נתפסה ישראל לא מוכנה, ולכן איחרה להגיב ואיבדה שליטה לזמן־מה.

התוצאה היתה האינתיפאדה הראשונה שהובילה להסכמי אוסלו, והאינתיפאדה השנייה שהביאה עימה את ההתנתקות מעזה. מהלכים שהאופן שבו הוצאו אל הפועל גובים מאיתנו, עד היום, מחיר כבד. מעבר לכל זה אסור לשכוח כי מהותו של המאבק על הארץ הזו שהוא רצוף עליות ומורדות, תקופות של רגיעה ושל הסלמה. אבל לשקט מוחלט כנראה לא נזכה בדורנו.

ישראל ציינה זה מכבר 55 שנים לשליטתה ביהודה ושומרון, הרבה יותר משלטון המנדט הבריטי ומהשלטון הירדני גם יחד. הסטטוס־קוו השורר בשטח נראה לרבים כרע במיעוטו, שהרי הוא מאפשר לנו להיאחז בשטח בלא לשלם על כך מחירים בזירה הבינלאומית.

אבל יש רגע שבו חסרונותיו של הסטטוס־קוו עולים על יתרונותיו. ברגע שכזה נדרשת חשיבה מחוץ לקופסה כדי להביא לשינוי במצב. יש להניח כי הפלשתינים היו מעדיפים, אם כי לא יודו בכך, להפוך לאזרחי ישראל, הגם שלא בטוח שזהו הדבר הנכון לישראל לעת הזו.

כך או כך, יש להכות במלוא הכוח בגל הטרור המרים ראש בטרם יהפוך לאינתיפאדה, ובמקביל יש להותיר אצבע על דופק איו"ש, כדי לדעת מבעוד מועד מתי הסטטוס־קוו כבר איננו מחזיק מים.