אחת המוסכמות המושרשות ביותר בפוליטיקה האמריקנית היא ההערכה, שהצלחות של הנשיא בזירה הבינ"ל משחקות תפקיד שולי בלבד בגיבוש הכרעתו של העם ההולך לקלפי, וזאת בהשוואה לתחומי הפנים - ובראשם המישור הכלכלי והביטחון האישי.
ואכן, למעט "פסגת שנחאי" ב־1972, שבה - כמעט באבחה אחת - שינה הנשיא ריצ'רד ניקסון את קווי המתאר של המערכת הבינלאומית, ויצר שותפות אסטרטגית חדשה עם סין הקומוניסטית, שסללה את דרכו היישר לתקופת כהונה שנייה בבית הלבן, קשה להצביע על מערכת בחירות כלשהי לנשיאות, שבמרכזה ניצבו סוגיות מתחום מדיניות החוץ.
לית מאן דפליג שהנחה זו לגבי ראשוניותו של הממד הפנימי תקפה גם היום, כאשר ארה"ב נמצאת בעיצומה של התמודדות עם וירוס הקורונה, וכאשר את כרכיה ממשיכים לפקוד גלי מחאה. ועם כל זאת, נודעת חשיבות בלתי מבוטלת ל"פסגת וושינגטון" שתושק היום, וזאת לאו דווקא על רקע מרכיביהם הספציפיים של "הסכמי אברהם" העתידים להיחתם בה, אלא בעיקר לאור השפעתה האפשרית על דימויו של הנשיא טראמפ כמנהיג החלטי, נועז ושיטתי, המצליח לנצל עד תום את חלון ההזדמנות שנפתח בפניו כדי לחולל תמורה עמוקה באופיו של המזרח התיכון ובכללי המשחק שהיו נהוגים בו.
זאת, בניגוד קוטבי לדיוקנו הציבורי כדמות קפריזית, המרבה לאלתר על יסוד גחמות ורגשות יותר מאשר על יסוד תכנון מדוקדק. שכן, דווקא הנשיא הנוכחי, שסוגיות חוץ נתפסו על ידו מלכתחילה כמשניות, היה זה שהצליח לפצח את הצופן התפעולי וההתנהגותי של כמה, לפחות, ממדינות האזור, ולהעלות אותן על מסלול של התפייסות ושותפות מדינית, כלכלית וביטחונית עם ישראל.
זהו, אם כן, המסר העולה מן המפגש היום. זהו, אפוא, גם מקור הצלחתו של טראמפ בזיהוי מדויק של עיתוי הבשלתו של תהליך השלום, שהיה מעוגן בתמורה שהתחוללה במשוואת האיומים וההזדמנויות, שבפניה ניצבו מדינות המפרץ. לאחר שנים ארוכות של ניסיונות־נפל מצידן להתמודד עם איום הרדיקליזם המוסלמי באמצעות תשלום דמי כופר כאמצעי להבטחת היציבות המשטרית בהן, גדשה הסאה.
לאור נחישותו של ההגמון האמריקני לצמצם את נוכחותו במרחב, אך טבעי היה להפנות מבט לעבר ישראל בציפייה ששותפות אסטרטגית עימה תעניק "כיפת ברזל" אמינה אל מול האיום האיראני המוחשי. על רקע זה, ייאמר לזכותו של טראמפ שהוא היטיב לקרוא את המפה ולזהות תחושה זו של פגיעות וחרדה בקרב בעלות בריתו המסורתיות בגזרת המפרץ עוד בביקורו בריאד במאי 2017. זה היה המסד התודעתי, שעליו גיבש הבית הלבן תוכנית פורצת דרך, שהעניקה למנהיגיה המאוימים של הזירה את הסולם הנכסף, שבאמצעותו הם יכולים כעת לנטוש בגלוי עמדות ופרדיגמות אנכרוניסטיות בזיקה לישראל, ולרדת אל קרקע הריאליזם המדיני.
באופן ספציפי, תוכנית השלום שגיבש טראמפ, ושהחל ביישומה באופן סדור ומודולרי, העניקה לאיחוד האמירויות ולבחריין (בברכת ריאד) את הלגיטימציה לצאת סוף־סוף מהארון ולהשיק בגלוי את עידן השלום החם שהן מתעתדות לקיים עם ישראל. שכן, מבחינתן יש במתווה זה מענה הולם לדרישה הפלשתינית המסורתית למדינה עצמאית, אם גם תוך מגבלות ולא בעתיד המיידי.
טראמפ הצליח, אפוא, לחבר את הקצוות, ומתווה השלום שלו קישר בין תחושת הפגיעות של המפרציות, לבין הנכונות הישראלית לכונן עימן סוג של "משטרי ביטחון", העשויים לתרום תרומה משמעותית להרתעתה האפקטיבית של איראן. כך, לאחר שאינסוף רעיונות ותוכניות שלום (מעידן קנדי ועד לימיו של אובאמה) שבקו חיים מבלי שהצליחו להשיג את פריצת הדרך המיוחלת, הצליח דווקא הנשיא ה־45 למלא את תפקיד אדריכל ההסדר שיש בו כדי לשנות מיסודה את מקבילית הכוחות בזירה.
השאלה הנשאלת היא אם יזכה על כך באשראי פנימי ראוי בקטגוריית המנהיגות והיכולת לחזות ולעצב תהליכים גאו־אסטרטגיים מקיפים, ובכך לתרום גם לביטחונה ולרווחתה של האומה האמריקנית וגם, כמובן, לביטחונה הלאומי של מדינת ישראל? ימים יגידו.
