כבר ב־21 באוקטובר 2023, עוד לפני שצה"ל החל את התמרון הקרקעי בעזה, הביע נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי, במסגרת ועידת פסגה ערבית בקהיר, סולידריות עם תושבי עזה. הוא גם הצהיר כי "חיסול הבעיה הפלשתינית ללא פתרון צודק לא יקרה, ובשום פנים ואופן לא יקרה על חשבון מצרים". חודש לאחר מכן, בנאום מול עשרות אלפים מצרים באצטדיון הבינלאומי בקהיר, במהלך אירוע תמיכה בפלשתינים, שב והדגיש א־סיסי את ההתנגדות המצרית לעקירה כפויה של פלשתינים מעזה למצרים והגדירה "קו אדום".
הרוחות במצרים התלהטו ככל שצה"ל העמיק את פעילותו בעזה. היא העלתה כוננות צבאית בצפון סיני, ועיבתה עוד יותר את המכשול לאורך הגבול בקרבת רפיח. החשש המצרי היה מפני צונאמי של פליטים פלשתינים שישטוף את מעבר הגבול וייכנס לסיני. אולם, בשונה ממאי-יוני 2024, אז ממשל ביידן הטיל הגבלות על ישראל ואף דרש ממנה שלא להיכנס לרפיח, ממשל טראמפ רואה עין בעין עם ישראל את האיום הנשקף מצד חמאס, וגם חותר למצוא פתרונות שיתאימו לאינטרס הישראלי. כל זאת, למורת רוחה של קהיר, שמייד נעמדה על הרגליים והחלה לעשות שרירים.
לטענת טראמפ יש בסיס לשיתוף פעולה עם א־סיסי משום שארה"ב נותנת למצרים "מיליארדים על גבי מיליארדים של דולרים כל שנה", וחלק ניכר מהסיוע הולך כמובן לצורכי התחמשות ושדרוג היכולות הצבאיות שלה. אולם מנופי הלחץ הכלכליים הם הדבר האחרון שאפשר להשתמש בו מול מצרים.
עפ"י "המכון הבינלאומי לחקר השלום בשטוקהולם" (SIPRI) מצרים היא בין 10 יבואניות הנשק הגדולות בעולם (והשלישית בגודלה במזה"ת אחרי סעודיה וקטאר). אבל ספקית הנשק העיקרית שלה בין השנים 2023-2019 היתה דווקא גרמניה (27 אחוז מיבוא הנשק), ולא ארה"ב. השנייה בתור היא איטליה (22 אחוז), לאחריה רוסיה (20 אחוז) וצרפת (17 אחוז), ולבסוף ארה"ב (6.5 אחוז). הנתונים הללו מראים שגם האיומים האמריקניים על סגירת ברז הסיוע לא כל כך יעילים, שכן מצרים תדע להסתגל ולקנות נשק ממקורות אחרים. מה גם שעצירת הסיוע תפגע בכלכלה האמריקנית, משום שחלק הארי שלו חוזר לתעשייה הצבאית בארה"ב.
וכך, האיומים של טראמפ הובילו למחאה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. "טראמפ משחק באש וסבור שהסיוע האמריקני הוא אמצעי לחץ על מצרים", זעקה הכותרת בעיתון אל־יום א־סאבע מ־11 בפברואר, "חברי פרלמנט ופוליטיקאים: הצהרות הנשיא האמריקני מאשרות את חוסר מודעותו למציאות... ומצרים לא תוותר על עמדתה לגבי הסוגיה הפלשתינית ושמירה על הביטחון הלאומי שלה".
הגאווה הלאומית היא ערך עליון במדד הפטריוטיות המצרי ולא ניתן לזלזל בה. לכן, הצעד הראשון שעשה א־סיסי היה לבטל את ביקורו בוושינגטון. הצעד השני היה להפגין נוכחות צבאית משמעותית בסיני כדי לאותת לישראל ולארה"ב, שמצרים לא תשלים עם גירושם של הפלשתינים, במיוחד אם הדבר נוגע לעניינים של ביטחונה הלאומי. הצעד השלישי, והחשוב ביותר, הוא גיבוש תוכנית שתאמר לטראמפ בנימוס "לא", אבל גם תציע חלופה.
האם היוזמה המצרית־ערבית החדשה תהיה טובה לישראל? לא. מדוע? משום שהיא תותיר את חמאס בעזה. הארגון יוכל לשקם את עצמו, ולעשות זאת במסגרת פוליטית שלימים תאפשר לו להשתלט עליה. כל זאת בצורה שתשרת את האינטרסים של מצרים, שעל הדרך גם תזכה לקחת חלק בשיקום הרצועה ותרוויח סכומי עתק מהמהלך.
לכן ישראל וארה"ב צריכות לגבש תוכנית־נגד שלא רק תחליש משמעותית את חמאס (אם לא תפורר אותו), אלא גם תהיה מקובלת על הצד הערבי. בשלב זה, תוכנית ההגירה לא מהווה אופציה אפשרית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו