מי זקוק לאח גדול בתקשורת

1. כולנו כעיוורים הממששים פיל, מחבקים את רגלו וחושבים שזה עמוד, מלטפים את בטנו וסבורים שזה קיר או מדמיינים שהחדק הוא נחש.

ניטשה תיאר את מי שהגיע לדרגה כלשהי של "חופש הדעת" כנווד הנע בין זוויות ראייה שונות, ואולי, אם יחבר את כולן, יגיע למושג ברור יותר על המציאות. הדברים הללו זורקים אותנו לשאלות בתורת ההכרה: מה אנחנו באמת יודעים על המציאות, מ"משל המערה" של אפלטון ועד ל"מטריקס".

ההרהורים הללו מהדהדים בי, שעה שאני נדרש לגבש דעה על אירוע לפי הצגתו המעובדת בערוצי התקשורת הנוכחיים. ערוץ 14 וערוץ 12, למשל, מייצגים שני יקומים שונים, מכיוון שהשקפת העולם והנחות היסוד שלהם לשיפוט המציאות הן שונות.

עיוור הרוצה לדעת מהו פיל, יידרש להמון זוויות מישוש. מה יקרה אם נגביל את יכולתו להקיף את צדדי המציאות? למשל, נחליט שהרוצה להוציא לאור עיתון כתוב, יכול לעשות זאת ללא בעיות; אך הרוצה להקים עיתון משודר - רדיו או טלוויזיה - חייב לצלוח אינסוף מכשולים ביורוקרטיים. מדוע?

2. מדוע המדינה מפקחת על האופן שבו אנו צורכים חדשות? במה טוב שיפוטם של הממונים מטעם המדינה על שיפוטנו? נאמר לי שהם בודקים שלא משדרים חדשות שקר וגם שומרים ממניפולציות מסחריות ופוליטיות. בקיצור, פיקוח על האמת. באמת?

חזרנו לשאלה בפתיחה, מהי האמת. ככלל, האזרח חשוף לאינספור ערוצים חלופיים, אז מדוע דווקא בשידור האלקטרוני החליטה המדינה להתערב? אלה שאריות הסוציאליזם הישן מראשית ימי המדינה, שעניינו היה שליטה באופן התיווך של המציאות לאזרח. המדינה רצתה לקבוע מה נדע. האם לא ראוי לבטל זאת?

מדוע נותנים לאזרח רישיון נהיגה, והרי הוא יכול להיות רישיון הרג? אנחנו מוודאים שהוא יודע את חוקי הנהיגה, ואם יעבור עליהם, רישיונו יישלל. אפשר לעשות אותו הדבר בשוק התקשורת: חוקים בסיסיים שיש לעמוד בהם בזמן השידור, אבל לא לשלוט בעצם היכולת לפתוח ערוץ טלוויזיה ורדיו בקלות.

3. ועוד תהייה ביחס לשידור הציבורי: אני מבין את החשיבות של עידוד היצירה המקורית והתרבות. המדינה יכולה לעזור בזה רבות. אך מדוע המדינה צריכה לממן גם ערוץ חדשות? זה הרי שריד אנכרוניסטי.

נניח שבעולם אידיאלי היה תאגיד השידור הציבורי משדר את האמת בה"א הידיעה, ולפי קנה המידה שלו היו ערוצי השידור המסחריים בוחנים את עצמם. גם במקרה כזה היינו תוהים על עצם הרצון לפקח על הידע של האזרח. אבל במציאות, ערוץ החדשות הציבורי משדר זווית ראייה אחת מיני רבות, שאינה משנה מהותית את האופן שבו אנחנו מבינים את המציאות.

לפני כחודשיים צפיתי בתאגיד בפרק מהסדרה של גיא רולניק על נושא שנמצא בליבת הדיון הציבורי בעשור האחרון. זו היתה חרפה אינטלקטואלית, פמפלט של תיכוניסט בתנועת נוער שהתבקש לתאר את תנועת הנוער המתחרה שהוא מתעב. שילמו לו על כך הון. האם לאחר צפייה בסרט, תפיסת העולם שלנו התעשרה בחומרים שלא ידענו? לא. לגמרי במקרה נחשפתי בשבוע שעבר לסרט על אותו נושא בדיוק אך עם ניתוח הפוך (לטעמי יותר הגון ומקצועי, אבל זו רק דעתי). והנה, הוא לא שודר בערוץ הציבורי, ובכל זאת התעשרתי במידע שלא הכרתי.

4. הגיע הזמן להסיר את הכבלים המלאכותיים על צריכת הידע בתקשורת בישראל.

המדינה צריכה להסיר את ידיה מהשליטה באמצעי התיווך האלקטרוניים של המציאות לאזרח, בדיוק כמו בתקשורת הכתובה וזו שבמרשתת. אז כיצד דווקא דוד ביטן, ח"כ מכובד מטעם הליכוד, שאמון על כלכלה ליברלית והקטנת הפיקוח הממשלתי על הצריכה של האזרחים, אינו סומך על כושר השיפוט של האזרח ובולם את הרפורמה בתקשורת של השר שלמה קרעי? איננו זקוקים לאח גדול בתקשורת.