אמור לי מי מתנגדיך, ואומר לך מהי דרכך. זו נקודת המבט הנדרשת להבנת הכיוון האסטרטגי המובל על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון מול חמאס, על מה שהוא צופן בחובו. איני מצוי בסוד העניינים ואיני דובר רשמי; ודווקא בשל כך נתונה בידיי החירות לפרש את מגמת ההתנהלות כפי שמתבטאת בהגיון הפעולה של ממשלת ישראל.
המתנגדים למגמת ההסדרה מול חמאס מביעים אינטרסים שונים. בראש ובראשונה נחוץ להבדיל בין המתנגדים מבית במרחב הפוליטי־ישראלי - ובראשם מנהיגת האופוזיציה ח"כ ציפי לבני - לבין המתנגדים מחוץ, ובראשם אבו מאזן. למרות ההבדל בין המתנגדים, שניהם שותפים בזיהוי מגמת ההסדרה הנפרדת מול חמאס כאיום על מגמת פתרון שתי המדינות. שניהם שותפים להנחת היסוד שכל ענייני עזה, ובהם גם סוגיית הביטחון, חייבים להתנהל מול הרשות הפלשתינית ברמאללה.
זוהי נקודת הפיצול האסטרטגית שמסבירה את המגמה החדשה שאליה מבקשים לפרוץ ליברמן ונתניהו. מגמתם מבטאת קו הגיוני חדש: דווקא שימור ההפרדה בין שלטון חמאס בעזה לבין הרשות הפלשתינית ברמאללה הוא אינטרס ישראלי.
אם יש דרך חדשה, מדוע שנתניהו לא יכריז עליה במפורש? אלא שזהו עצם העניין, הטמון במיצוי מפוכח של פוטנציאל העמימות. חוכמת האסטרטגיה היתה מאז ומעולם טמונה בעורמה ובתחבולה. הממדים הסמויים חשובים ומשמעותיים מן הגלויים. עורמה ממשית מגולמת בעסקה שבה הממד הגלוי נראה כמו ויתור מיותר ואפילו הפסד, ומצד אחר בממד הסמוי טמון רווח גדול. זה מקור ההיגיון לאמירת חז"ל: "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין". מתוך הצורך שלא לחשוף מניעים סמויים, אין יכולת למענה משכנע למתנגדים המתכחשים למתרחש בסמוי מן העין, ומתמקדים דווקא בממד הגלוי.
בשבוע האחרון תוקפת ח"כ לבני את המאמץ להסדרה בעזה בהובלה מצרית - תוך עקיפת אבו מאזן "המתון". כך נראים הדברים למי שנאחז בדבקות בפתרון שתי המדינות. אלא שמרגע הורתו, רעיון זה לא זכה לרוב יהודי מובהק. הפיצול שהתהווה בין עזה לרמאללה הוא אכן מכשול לדרך אוסלו, המציינת בימים אלה חצי יובל, אולם זו הזדמנות למי שמבקש להיחלץ ממסילת אוסלו אל דרך חדשה.
הדבקים בהגיון אוסלו, במתווה קלינטון שגובש בשלהי 2000 והתקבל על ידי ברק ואולמרט, מציגים לציבור את פוטנציאל האיום הנשקף למדינת ישראל אם לא תתכנס לגבולות 67'. בדיכוטומיה פסקנית הם מזהירים: "או שלא תהיה מדינה יהודית או שלא תהיה מדינה דמוקרטית". אלא שבינתיים התרחשו התפתחויות, המזמינות בחינה ביקורתית מחודשת. בהחלט ייתכן כי ישראל תיאלץ להצטמצם לרצועת החוף הצרה ופשוט לא תוכל להתקיים - לא רק מול האתגרים הביטחוניים, אלא גם בהיבטי המרחב הדרוש למדינה ההולכת וגדלה בהיקף אוכלוסייתה. גם אם צה"ל, כפי שמבטיחים המתנגדים, יכול לפי שעה להעניק מענה ראוי גם בגבולות 67', רצוי לשאול מניין הביטחון שכך ימשיך להיות גם בעשורים הבאים?
כדאי להקשיב לאבו מאזן, המזהה במגמה החדשה הזדמנות לאתחול מחדש (restart) של מגמת אוסלו. אם המגמה לא רצויה לאבו מאזן ולמוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל, כנראה טמון בה משהו המכיל תקווה לאלה המבקשים מגמה חדשה.
בתהליך אסטרטגי, פוטנציאל חדש יכול להתהוות מתוך פעולה הפונה לכיוון שונה. הגיעה העת לדרך חדשה מזו שהתקבעה בשלהי 2000 במתווה קלינטון. ההיחלצות ממתווה זה היא אינטרס ישראלי עליון והוא, למרבית הפלא, נראה בשעה זו כתלוי במגמת ההסדרה עם חמאס.
