הוויכוח אם להרוג או לנטרל מחבלים דוקרים, ובאילו נסיבות יש לבחור באפשרות הפעולה, הוא לגיטימי. במסגרת הזאת, ציפיית הרמטכ"ל איזנקוט מחייליו להימנע מלרוקן מחסנית על נערה בת 13 שחמושה בסכין או במספריים - כאשר "קיים מתרס בינה לבין החיילים" - היא ציפייה סבירה. אפשר להסתפק גם בנטרול.
אלא שאיזנקוט טעה פעמיים. בפעם הראשונה - מכיוון שלא השלים את החצי השני של משוואת המוסר: בכל מקרה של סכנת חיים צריך לירות, ואם יש צורך - לירות כדי להרוג. בפעם השנייה טעה הרמטכ"ל בחיבור האומלל שעשה בין הסיטואציות המתעתעות מאינתיפאדת הסכינים לבין הכלל התלמודי "הבא להורגך השכם להורגו". איזנקוט ביטל את הכלל כ"סיסמה" נבובה בלבד, ודיבר עליו בזלזול.
"הקם להורגך השכם להורגו" אינו "סיסמה", אלא כלל מדרשי עתיק יומין שנלמד בפרשת פנחס. זוהי אבן יסוד בתורת המוסר והלחימה היהודית, ובעיקר - מרכז ההיגיון שבזכות ההגנה העצמית. הכלל הזה שולב במסכת הקוממיות היהודית המתחדשת בארץ ישראל. המדינה נהגה על פיו כשהקדימה להכות את צבאות ערב במלחמת ששת הימים, כשהשמידה את הכור הגרעיני בעיראק וכאשר שלחה את צה"ל למבצעי מנע רבים, ולא רק ל"פעולות תגמול". גם במסגרת זכותם של חיילים ואזרחים להגנה עצמית באינתיפאדות הראשונה, השנייה והשלישית - שמור ל"הקם להורגך..." מקום של כבוד.
הזלזול הבוטה בכלל הזה עלול להתפרש אצל אויבינו בטעות כסוג של חולשה והססנות. הוא גם עלול להחליש, לפגוע ברוח הצבא ולטעת בחיילים בלבול והיסוס. איזנקוט ייטיב לעשות אם יתקן את המעוות, וינסח מחדש את ציפיותיו.
שאלה נפרדת שכבר נדונה לא פעם בחודשים האחרונים היא, האם במקרה של סכנת חיים צריך לירות כדי לנטרל או כדי להרוג? זו סוגיה שאין עליה תשובה אחת. לעיתים קיים אינטרס ללכוד את המחבל חי, כדי שניתן יהיה לחקור אותו. לעיתים יש עניין לייצר הרתעה מפני המפגעים הבאים, ומסיבה זו דווקא להרוג. לעיתים ההרג נדרש, מכיוון שגם מחבל פצוע עדיין מסוכן (ראו המקרה של הלוחם צ'רלי שלוש ז"ל בשנת 1990). לא פעם יש מקום גם למוסר לחימה, וכשאפשר לא להרוג, עדיף לנטרל - הכל בהתאם לזמן, למקום ולנסיבות. איזנקוט - מכל מקום - צריך היה להיזהר יותר בדבריו.
