אומרים ש-Timing is everything וכאשר מדובר בעולם ההסברה, זה נכון כפליים. ההחלטה של מצ"ח לחקור את הקצין הבכיר הראשון מצוק איתן שבועיים לאחר שוועדת מועצת זכויות האדם של האו"ם פרסמה חוות דעת אגרסיבית נגד מוסריותו של צה"ל היא טעות קשה.
החקירה מוכיחה שמחלקותיו השונות של צה"ל העוסקות בנושאי הסברה, אינן מכירות את העולם הדיפלומטי החדש שבו ה"ממשלתי" = "לא מהימן" ו-ה"צבאי" = לא מוסרי". לעומת זאת, ארגוני ה"טרור" = לוחמי חופש אשר צדקת דרכם הטרוריסטית ניתנת לפרשנויות ולא לקביעות חד צדדיות. כך למשל לפני כחודש הוציא בית המשפט הגבוה של האיחוד האירופי את הזרוע המדינית של חמאס מרשימת ארגוני טרור. אפילו ארה"ב מתמקדת השנה רק באיומים הנשקפים מארגוני הטרור הסוניים, ונמנעת מלהכליל את חיזבאללה ואיראן השיעים כאיומים קונקרטיים.
עולם ההסברה של ימינו הוא מיסודו לא הוגן, לא הגיוני ולא שופט כראוי את שחקניו, במיוחד כלפי ישראל. בעולם שכזה המנצח הוא בעל הסיפור הטוב ביותר שסופר ולאו דווקא הצודק. אומנם באמצעות החקירה, מנסה ישראל להציג מצג של מהימנות ואובייקטיביות אך דינה להיכשל כישלון חרוץ והיא נופלת בדיוק למלכודת של החמאס. במלחמה על "הסיפור" לצערי נראה שכבר הפסדנו, השופטת דיוויס האמריקאית כבר קבעה כי בצד הפלשתינאי נעשו "פשעי מלחמה ישראלים" ובצד הישראלי נעשו. זאת אומרת אנחנו עשינו פשעי מלחמה והם (החמאס) הפריע לנוחיות החיים הנוחים בישראל. זה הנרטיב, זו הבעיה ונגד זה אנשי ההסברה הישראלית צריכים להילחם.
בעולם בו נרטיבים מתחרים באמצעות דימויים נזילים שכזה אי אפשר לסיים את מלחמת צוק איתן בהתבטאויות כמו "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם" ושנה לאחר מכן, בציון יום השנה - מחליט אותו צבא, שנאמר עליו שהוא מוסרי - לפתוח בחקירה על פשעי מלחמה כנגד סא"ל ישורון. זה לא מהימן ולכן לא מוכר. ישראל הייתה אמורה לפתוח בחקירה מיד לאחר תום המבצע לפני שיצאה בהצהרות שצה"ל הצבא המוסרי בעולם.
אם נרצה או לא, הסיפור שמסופר הוא שצה"ל מתחיל בסדרת הודאות אשמה ומתחיל לחקור את חייליו שפשעו פשעי מלחמה. אפילו סא"ל נריה ישורון בעצמו הודה, יטענו מבקריו, שהוא אישר הירי בהחלטה עצמאית "החלטנו לירות מטח פגזים לעבר הנקודה שממנה קיפח דימה את חייו" ביטוי אומלל נוסף שכבר נשמע על ידו וודאי שיועבר לאויבנו "אבל לחיים יש קצב משלהם ובדיוק בשנייה לאחר מכן ירו עלינו בחזרה" - תגובה אולי כנה אבל אומללה.
הנושא הרגיש של שיח זכויות אדם הוא לב לבו של השיח הליברלי החדש בעולם, כן זה מרגיז ולא הוגן – אבל זה מה יש. לאף אחד לא אכפת שישראל היא המדינה המאוימת ביותר בעולם או שהיא הדמוקרטיה היחידה במזה"ת.
המערכה על ההסברה מתנהלת במגרש מניפולטיבי, רווי בשקרים וחצאי אמיתות ובמקרה הגרוע – תופעות כמו שיימינג, הם כלי לגיטימי בידי אויבנו. בואו ניתן לצבא להתעסק בלחימה והגנה ונדרוש מהדרג המדיני לפתח את כלים המעודכנים לנצח בפסטיבל מספרי הסיפורים של הדיפלומטיה המודרנית.
בואו נפרוץ את שריון החסינות הדיפלומטית שהעולם נותן לחמאס ונתחיל להילחם בכלים נכונים ועם השחקנים הנכונים. זאת לא באמצעות צה"ל שמטיל דופי בעצמו ובכך נופל לידי החמאס אלא, באמצעות ארגונים אזרחיים כמו "יש דין" ואחרים אשר מסוגלים לתבוע ללא הקף את אנשי הטרור הפלשתינאים. ארגונים אלה מתקבלים באהדה בידי קברניטי העולם הליברלי, זוכים למהימנות למידע אשר מופק מהם ובעיקר, מצליחים לגרור את חמאס למגרש בו הוא פגיע וכוחו פחות.
הכותב הנו מומחה לדיפלומטיה ציבורית, לשעבר ראש תחום ההסברה במשרד ראש הממשלה ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן.
