"אם נגזר עלינו להילחם, מוטב כי המלחמה תתבצע בשטחו של האויב ולא בשטח שלנו. שטחה של מדינת ישראל קטן מלהכיל מלחמה, לא כל שכן לספוג אבידות בנפש של אזרחים". במילים אלה בערך נוסחה תפיסת הביטחון של מדינת ישראל אי שם בשנות ה־50 של המאה הקודמת. מי חשב אז על טילים ורקטות לטווחים שגם היום נשמעים דמיוניים.
המבוגרים שבינינו עוד ודאי זוכרים איך כרינו שוחות ליד הבית, למי שלא היה מקלט, כדי להיות מוכנים לנפילת פצצות המטוסים. כיסינו חלונות למנוע דליפה של קרני אור שעשויות היו לשמש לטייסים שלהם נקודת מכוון. "נכבוש את תל אביב ונהרוס את באר שבע", זה מה שהבטיחו לנו רשתות הרדיו הערביות. רק 40 שנים חלפו מאז, וההבנה העמוקה כי במלחמה אויבינו לא יסתפקו בשדה המערכה אלא ינסו לתקוף אותנו בעורף לא השתנתה.
הם, אויבינו, יודעים כי פנים אל פנים כשרואים את הלבן בעיניים אנחנו נחושים ונכונים יותר, אנחנו נלחמים על הבית. לכן, הם אימצו את גישת המלחמה העקיפה. הם ימשיכו לנסות לפגוע בנו בעורף כדי לנסות ולערער את עוז רוחם של הלוחמים ולהכניס ללחץ את המדינאים מקבלי ההחלטות. הם מעריכים כי חברת השפע הישראלית לא בנויה להיות תחת אש, סף כוח העמידה של אזרחי המדינה נמוך, "קורי עכביש", כך תיאר זאת נסראללה לפני יותר מעשור.
מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן הוכיחו כי העורף יודע לספוג, יודע להתמודד עם האיום וכשנדרש, יודע גם לעמוד מול האובדן וההרס. כיפת ברזל, מערכות ההגנה של הפטריוט והחץ מוסיפים לכוח העמידה.
פיקוד העורף יחד עם הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה הרלוונטיים חייבים לעשות כל שנדרש כדי לשמר ולחזק את איתנות העורף לאורך זמן. כמי שהיה שותף ללחימה בגזרות השונות אני יכול לומר בוודאות כי קל יותר להסתער על האויב או לתקוף אותו מהאוויר בשדה הקרב, כשאתה יודע שיש מי ששומר על שיגרת חייה של משפחתך ואהוביך. פאניקה בעורף תערער את הנחישות בחזית.
