התקופה הנוכחית מאתגרת מאוד את האופן שבו אזרחים וממשלות באירופה מתייחסים לישראל. רוב המדינות קוראות להפסקת אש מידיית בעזה, אך מנסות לשמור על נייטרליות מסוימת. מדינות כמו הונגריה, צ'כיה, אוסטריה וגרמניה מביעות לרוב תמיכה בישראל. יש גם מדינות שלא מפסיקות לבקר את ישראל, כמו ספרד. אבל יש כאלה שממש עוינות את ישראל. למשל, נורבגיה ואירלנד.
• "זהו קרב חיינו": הקהילה היהודית בארצות הברית יוצאת למאבק נגד האנטישמיות באוניברסיטאות
"מה שמטריד אותי במיוחד כיהודי המתגורר כאן הוא העובדה שנורבגיה היא המדינה האירופית היחידה שבוצע בה רצח של יהודים והיא מסרבת להכיר בארגון חמאס כארגון טרור. ייתן שזה מצביע על חוסר התמודדות עם פשעי מלחמת העולם השנייה", מסביר און אלפלג, ישראלי נורבגי המתגורר בה. "יש אווירה אנטישמית שמתודלקת על ידי הממשלה והתקשורת. האווירה הזו ניכרת בהצהרות מסוכנות של פוליטיקאים נורבגים ובעיתונות, כמו גם ברחוב".
תקשורת חד-צדדית
"התקשורת כאן חד־צדדית מאוד במתקפותיה נגד ישראל, והיא אף מקשה על יהודים להשמיע את קולם כשהם פועלים נגד אנטישמיות", הוא ממשיך ואומר. "בכתבות על אנטישמיות בטלוויזיה הנורבגית במקרה הטוב ניתן לי חצי משפט, בעוד שהצד השני זוכה לסיקור מלא. לאחרונה ראש ממשלת נורבגיה כינה את התנהלות ישראל 'ברברית' בשל החוק נגד אונר"א, מה שהוביל לפולמוס ציבורי שבו עורך עיתון sהקשור למפלגת השלטון קבע שישראל היא 'מדינה ברברית חסרת תרבות ומוסר'.
"הוזמנתי השבוע למשרד ראש הממשלה באוסלו, לרגל הצגת 'נייר לבן' ממשלתי בנושא המאבק באנטישמיות. עם זאת, אני חושש כי הגישה המנוכרת כלפי יהודים ויהדות מושרשת עמוק, ושהיוזמה לא תהיה יותר מעלה תאנה".
תוקפים ללא הרף
מי שמוביל את הגישה הלעומתית כלפי ישראל בנורבגיה הוא שר החוץ אספן בארת אייד. גורמים בקהילה הישראלית והיהודית סבורים פעמים רבות שמה שמניע את הפעילות העוינת שלו נגד ישראל הינם מניעים אינטרסנטיים צרים ושאיפתו לייצר קשרים טובים עם מנהיגי מדינות ערביות.
בחודשים האחרונים ממשלת נורבגיה תקפה ללא הרף את מדיניות ממשלת ישראל, הכירה במדינה פלשתינית ותמכה בחרם נשק על ישראל. בתגובה ישראל ביטלה את המעמד של הצוות הדיפלומטי הנורבגי שעסק בקשרים עם הרשות הפלשתינית, ביטלה את העברת כספי הסילוקין מהרשות הפלשתינית למשמורת באוסלו, ובאופן כללי כבר לא מאפשרת לנורבגיה לקבל את המעמד המיוחד שממנו נהנתה המדינה הנורדית מאז הסכם אוסלו.
"האווירה כאן לא טובה מבחינתנו כיהודים וישראלים", אומר אלפלג. "כך, למשל, סביב האירוע לציון ליל הבדולח נמנעו ארגונים יהודיים מלהצטרף לאירועים הפומביים לציון פוגרום נובמבר בערים הגדולות, אוסלו וברגן. באוסלו התקיים אירוע סגור, ובברגן אנשים לא השתתפו באירוע כי הם פחדו להגיע אליו. בשנה שעברה נערכו הפגנות פלשתיניות שכללו קריאות 'ציונים לא רצויים ברחובות שלנו' - מה שגרם ליהודים לחשוש. האירועים הפומביים לזכר 9 בנובמבר נשלטו על ידי ארגונים פלשתיניים שניצלו את המעמד להנפת דגלים וצעיפים פלשתיניים. התקשורת הנורבגית סיקרה את האירועים מבלי להזכיר שהשנה יהודים פחדו להגיע לאירועים". לדברי אלפלג, יש כבר יהודים נורבגים שהחליטו לעזוב את נורבגיה למדינות אחרות, או לעלות לישראל. הוא מציין שפעילות ציונית כמעט שלא מתקיימת במדינה בגלל החשש הקיים מבחינת ביטחונם של המשתתפים בפעילויות.
"כל האירועים של הקהילה פה נעשים במקומות מסתור ותחת הגנה משטרתית. ב־7 באוקטובר התקיימה בברגן אזכרה לטבח, אך מפגינים פרו־פלשתינים ערכו הפגנה נגדית שכללה קריאות ל'מבול אל־אקצא' ותליית פלקטים בכל העיר לבוא להפגין נגד האזכרה. היתה הפגנה אגרסיבית שבה חטפו את דגל ישראל ושרפו אותו. המשטרה היתה ערוכה היטב, אך לאחר שריפת הדגל הם פיזרו את האירוע מחשש לאובדן שליטה".
קונצנזוס אנטי-ישראלי
בניגוד לספרד ולנורבגיה, שבהן עוד ניתן למצוא תומכי ישראל בפוליטיקה המקומית, וגם בקרב העם - באירלנד שורר כמעט קונצנזוס אנטי־ישראלי.
ישראל מצטיירת אצל רוב רובו של העם האירי כגורם הרע בקונפליקט הישראלי־פלשתיני, והפוליטיקאים האירים מובילים קמפיין נגדה. אירלנד היא אחת מהמדינות שמפעילות לחץ כבד על האיחוד האירופי לפתוח מחדש את הסכמי הסחר של ישראל והאיחוד.
"יש פה כל שבוע הפגנה נגד ישראל, יש דגלי חמאס, חיזבאללה, צעקות ושירים לגלובליזציה של אינתיפאדה. בתחושה שלנו זה הולך ומתמעט בתקופה האחרונה, כי קשה להשאיר בכותרות סיפור שקורה כל כך רחוק כל כך הרבה זמן, אבל אין ספק שבגלל ההיסטוריה האירית אשר תומכת באנדרדוג, ובעקבות התאמת הנרטיב האירי בתקשורת ובציבוריות האירית לנרטיב הפלשתיני, רוב האנשים תומכים בצד הפלשתיני", מסבירה ליאור טיבט, סטודנטית ישראלית אשר מתגוררת בדבלין בשבע השנים האחרונות.
"התקשורת מאוד חד־צדדית נגד ישראל. כאשר אנחנו מראים להם תקריות אנטישמיות - או שהם לא מסקרים את התקריות, או שהם מביאים צד שני באופן מאוד מאולץ ומובנה כך שהתקריות מגומדות. זה מגיע מלמעלה. נשיא אירלנד, מייקל היגינס, אומר שאין אנטישמיות והטענות לאנטישמיות הן תעלול יח"צני של השגרירות הישראלית בדבלין".
מכחישים את האנטישמיות
"הוא טוען שהשגרירות מסכנת את היהודים בזה שהיא אומרת שיש אנטישמיות, אבל בעצם אין. נשיאת אגודת הסטודנטים באחת האוניברסיטאות מגדירה עצמה כיהודייה לא ציונית, תומכת בפלשתינים ומשמיעים את הקול שלה בצורה סלקטיבית ובולטת יותר מהקול שלנו. הם לא מוכנים להכיר שאנחנו לא במאה ה־19, אז רקמו עלילות דם אנטישמיות קלאסיות נגד יהודים כאילו הרגנו את ישו, ושכיום האנטישמיות שינתה צורה והיא אתנית, גזענית ואנטי־ישראלית.
"לפחות לרוב האווירה העוינת הזאת לא מגיעה לכדי אלימות. אין אווירה של פחד. דבלין היא לא בריסל, אמסטרדם או לונדון. ועדיין, גם כאן חווינו אירוע אלימות ותקיפה על רקע אנטישמי רק לפני כמה ימים". לדברי טיבט, רוב יהודי המדינה מסתובבים ללא סימני הכר יהודיים, ולקהילה היהודית אין נראות משמעותית. ועדיין - רוב היהודים יעדיפו שלא להסתובב עם מגן דוד או סימני הכר יהודיים.
"בקהילה היהודית והישראלית חוששים ללכת עם סממנים יהודיים. אני אמנם הולכת עם דיסקית וצמיד של החטופים, אבל רוב האנשים ברחוב לא מכירים את הסימנים האלה. כבר לא תראה פה יהודים מסתובבים עם כיפה. הקהילה עצמה ציונית אך פועלת מתחת לרדאר, הרבה בגלל דעת הקהל העוינת והגורפת נגד ישראל והציונות. מבחינת הפגנות, יש בעם האירי מיעוט נוצרי שכן תומך בישראל, אבל גם כשרוצים לארגן כאן הפגנה זה מסובך. קשה לגרום לאבטחה להגיע. וגם כשהשוטרים מגיעים עושה רושם שהם לא מבינים באמת את צורכי האבטחה, וכך יוצא שפעמים רבות ההפגנות או אירועי התמיכה מבוטלים או סגורים לקהל הרחב משיקולי אבטחה.
"אני חושבת שלרוב האירים לא באמת אכפת ממה שקורה בישראל. הם גיבשו דעה שלילית כי הממשלה עוינת את המדינה. להיות נגד יהודים כבר הפך לטרנד פה. עד 7 באוקטובר אירלנד היתה גן עדן. אני מקווה שאחרי המלחמה אנשים יחזרו להתעניין בדברים הפנימיים שלהם והיא תחזור להיות מקום שנעים להסתובב בו, גם לישראלי וליהודי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו