פרקטיקה של ניצול רגשי: מגיע להם יותר מזה

אני מבין שמכונת רעל יש רק בצד של נתניהו ושל הביביסטים, אבל זה בגלל שעוד לא המציאו ביטוי מקביל שיוכל לתאר משפט כמו "אין עסקת חטופים כי לנתניהו כבר אין נשמה". זו אמירה כל כך מצמררת, כל כך אפלה, שהדבר היחידי שיכול, במידה מסוימת, להקהות את הבחילה ממנה היא הידיעה שהיא באותה מידה אידיוטית. פעם היו אומרים "תת־רמה". אז תת־רמה.

אך על צרור מילים חינני זה חתום לא אחר מאשר יאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה, והדברים נאמרו ביאיר־לפידית שוטפת, כלומר בשביעות רצון עצמית מופגנת, עד שקשה לעבור עליהם לסדר היום. לא בגלל הדמוניזציה האיומה לנתניהו. הוא, והמרחב הציבורי כולו, כבר התרגלו לזוהמה המילולית. מרצה באוניברסיטה מתעקשת לכנותו "בוגד" במשדר טלוויזיה ואינה מגורשת מהאולפן - אלא זוכה לקומפלימנט מהמגיש. סופר ואיש רוח בולט מכריז עליו בעיתון המקובל על האינטליגנציה שהוא "האויב הגדול ביותר שלנו" - ואז נעלב כשמישהו משווה את דבריו ל"דין רודף" על רבין. מנהיג מפלגה מלב־ליבו של השבט הלבן מכריז על נתניהו כ"סכנה ברורה ומוחשית לביטחון המדינה".

אלה רק הדובדבנים הבולטים מהשבועות האחרונים. ומי שעוקב אחרי תוכן הנאומים הנישאים מדי מוצ"ש במוקדי ההפגנות, הציוצים והפוסטים ברשתות החברתיות והטורים המתפרסמים בעיתונות הכתובה - יודע שכל טאבו אפשרי נשבר. נאמרים דברים וולגריים הרבה יותר, נמוכי־מצח הרבה יותר, אלימים הרבה יותר.

מה פירוש "בכל מחיר"?

אבל כשיאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה בישראל, מסביר שאין עסקת חטופים כי לנתניהו אין נשמה, וכשאסטרטג תקשורת מוביל מסביר בשידור שבלשכת רה"מ "התקבלה החלטה להמית את החטופים" - צריך להבין שיש לנו עסק עם ציניות של חסרי מצפון. אלה דברים שהדעת לא יכולה לסבול.

איזה טיעון בדיוק זה משרת? איזו עמדה? אם כל מה שעומד בין החטופים האומללים לבין החירות זו רשעות הלב של נתניהו ורצונו להמיתם, האם אפשר להסיק מכך שסילוק נתניהו הוא המפתח להשבתם? נשאל זאת אחרת: אם נתניהו יוחלף מחר בבוקר ביאיר לפיד, זה אומר שחמאס יורד באחת מכל דרישותיו ומשארית נכסיו - ומוסר לידי הצלב האדום את כל החטופים כולם? אין צורך לענות. זו שאלה רטורית.

זה לחלוטין לגיטימי לתמוך במשפחות חטופים ולקרוא לקדם עסקה. זה גם לחלוטין סביר לחשוב שישראל תוכל להתמודד בהמשך עם הסיכון הביטחוני שעלול להיווצר כתוצאה מהסכמה לתנאים שמציב חמאס לעסקה, כמו שחרור מאסיבי של מחבלים, פינוי ציר פילדלפי וציר נצרים, נסיגת כוחות צה"ל מהרצועה בשלבי מימוש העסקה, ואם חלק מהדיווחים נכונים - התחייבות בערובות בינלאומיות לאי־חידוש הלחימה לאחריה.

אבל באותה מידה צריך להיות מובן שיש גם היגיון בסירוב הקטגורי לחלק מהתנאים האלה, עם כל הכאב והטרגדיה הגלומים בכך. השיקולים הביטחוניים והאסטרטגיים אינם שרירותיים; אם עסקת חטופים פירושה שיקום יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס והחזרת יישובי העוטף למציאות הביטחונית שחוללה את 7 באוקטובר, זה בגדר פשע לחמוק מדיון רציני בעסקה - ובמחירה.

אבל זה דיון שיאיר לפיד, כמו רבים אחרים בגישתו, מסרבים לנהל ברצינות. לא תשמעו מהם - ולמען האמת גם לא מדמויות כמו בני גנץ - דבר זולת "צריך להחזיר את כולם" ו"זו חובתנו המוסרית". אבל מהם הקווים האדומים? על מה הם לא יהיו מוכנים לוותר? האם רשימת הדרישות לעיל - שהיא ככל הנראה נקודת המוצא ההתחלתית של חמאס - מקובלת גם על בני גנץ? בכמה חטופים הם מוכנים "להסתפק" וכמה יישארו מאחור, למו"מ עתידי על נכסים שכבר לא יהיו בידינו?

לא, "נכונות לשלם מחירים כואבים" זה לא מספיק; מגיע לציבור לשמוע דברים קונקרטיים. במשך זמן רב האשימו פה את נתניהו ב"אי־אמירת אמת" למשפחות החטופים. "צריך לומר לציבור את האמת", חזרו ואמרו פה בראיונות ובמסיבות עיתונאים. אבל נראה שדווקא נתניהו - במעשיו - אומר את האמת הקשה והמרה, ואילו יריביו בורחים ממנה באימה. והאמת היא שעסקת חטופים, בתנאים הנוכחיים, היא ויתור על הישגיה של ישראל במלחמה, ובמשתמע - הצלת חמאס מהכתישה הצה"לית שממוטטת את ארגון הטרור בשיטתיות. 

יגידו לכם אנשים מסוגו של לפיד, נחזור להילחם אחר כך. נשמיד אותם בהמשך. תמיד אפשר להרוג את סינוואר. אלה הבטחות קש שרק מעודדות את חמאס להשאיר בסביבתו מספיק חטופים כדי למנוע בדיוק את זה. לפיד, יש לקוות, יודע גם את זה.  

אז מי פה מתחמק מלומר אמת?

זו דילמה איומה וקורעת, וכמו לפיד, גם אני סבור שגם לאי־השבת החטופים יש מחיר ערכי, מוסרי ופסיכולוגי עצום, שמאיים על שלמותנו לא פחות מניצחון חמאס או סיום המלחמה בלי השמדתו המוחלטת. אבל ההבטחה הגלומה בביטוי "כל מחיר", ויצירת מצג השווא כאילו כל מה שעומד בין החטופים לחופש הוא האינטרס הפוליטי של אדם חסר נשמה שגמר אומר להמיתם - היא זריית חול צינית ואכזרית בעיני הציבור בכלל, ובעיני משפחות החטופים בפרט.

זו פרקטיקה של ניצול רגשי של אנשים שנאחזים בכל בדל של תקווה. לאנשים האלה מגיע לשמוע את האמת, ולא קלישאות פופוליסטיות. עד לפני כמה חודשים לא הפסיקו להגיד יריבי נתניהו בנאומים ובראיונות שרה"מ "מפחד לומר את האמת" על המצב. בחודשים האחרונים הם כבר לא עושים זאת: גם כי האמת ממילא חשפה את פניה; וגם כי הם עצמם הפכו להיות מי שמתחמקים מלהכיר ולהודות בה.