עד להפיכה הבאה

ויכוח שהתנהל בשבוע האחרון בעיתון "הארץ" ונסב סביב ספקטרום הדעות הלגיטימיות בציבוריות הישראלית, משקף משבר עמוק שבו מצויה התקשורת. על אף השלכותיו החברתיות מרחיקות הלכת, המקום שניתן לו בשיח הציבורי מצומצם עד כדי לא קיים.

טור דעה שפרסם ב־13 בפברואר דוד שוקן, אחיינו של המו"ל, מספק הצצה לאותו משבר: "יש מבין אנשי העיתון גם כאלה המתגאים בהרחקתם של כותבים בעלי דעות 'מסוכנות' שב'דמוקרטיה מתגוננת' אסור לתת להן לגיטימציה... האחידות המחשבתית נהפכה לנוקשה כל כך, עד שכל עמדה החורגת ממנה הופכת מייד למוקצה מחמת מיאוס ונענית בקיתונות של בוז".

"הארץ" אמנם היה הראשון שהכריז על דמוקרטיה מתגוננת עוד בימי הרפורמה המשפטית, אבל רבים הגיעו אחריו. בהמשך, כמסקנה בלתי נמנעת, קריאה להפיכה צבאית הפכה לבון טון של השמאל בישראל.

פרופ' רות גביזון, אוטוריטה משפטית בתחום זכויות האדם, עמדה על הסכנה הטמונה בשימוש בדמוקרטיה מתגוננת כבר לפני כמה עשורים. "הרצון הלגיטימי לשמור על הדמוקרטיה עלול להיהפך הוא עצמו לאיום על הדמוקרטיה", טענה גביזון וציינה במיוחד את הגבלת חופש הביטוי.

אבל האזהרות האלה לא שינו הרבה בשמאל, להפך. השימוש בדמוקרטיה מתגוננת רק התרחב, ומה שבעבר היה שמור לתנועות קיצוניות כמו כך, מוחל היום על כל תנועה או אדם ימנים. אחד האיומים המרכזיים שמסומנים הוא, כמובן, "הביביסטים".

ארגוני החברה האזרחית המשויכים לשמאל העניקו את אצטלת זכויות האדם להגבלת השיח הציבורי, והתקשורת הצדיקה הגבלה של חירויות מסוימות בשמו של העיתונאי הסביר, שיודע למתוח קו מוסרי. נדמה שבמסגרת ההתגוננות השמאל חוזר לפרקטיקות שאפיינו בעבר את המחנה המפא"יניקי, שהחליט בשאלות כמו לבוש החברים, הריקודים המותרים, הדעות ההולמות סוציאליסט "טוב" ומה יש לגנות כ"ריאקציונרי".

רק שלא נהיה נאצים

דמוקרטיה מתגוננת היא כלי שעשו בו שימוש לאחר מלחמת העולם השנייה, ונקודת הייחוס שלה היא גרמניה שלפני עליית הנאצים. בעקבות הניסיון להוביל רפורמה משפטית, הפכה ההשוואה של ישראל לגרמניה רווחת יותר מתמיד. אך השוואה זו חסרת בסיס משום שבניגוד לטענות, ישראל אינה דמוקרטיה שברירית. היא נשענת על מסורות עמוקות של פלורליזם וריבוי דעות, שתמיד אפיינו את הקהילות היהודיות בעולם. כך, החשש העולה מפני הפיכתנו לנאצים הוא חשש מדומה, ופעמים רבות נעשה בו שימוש ציני כדי לייצר פחד מפני השלטון, במיוחד כשהוא שלטון ימין, המבטא באופן מלא את רצון העם.

בימים האחרונים מתנהל קמפיין מתוזמר של כלי התקשורת, בשיתוף בכירי קפלן, בכירי המשפטנים וארגוני החברה האזרחית, ונציגי ציבור כמו יאיר גולן ובני גנץ, המפציר במערכות הביטחון לקחת את השליטה ולמחוץ את הציבור (הלא לגיטימי) ואת הבחירה (הלא לגיטימית) שלו. אייטמים ומאמרים במערכות החדשות ובעיתונות קוראים לשב"כ להתערב כדי להגן (על מי?) מפני הסכנות ליציבות הדמוקרטיה.

העיתונאי נדב איל (שהוא גם יו"ר התנועה לחופש המידע) טוען כי הניסיון להדיח את רונן בר "הוא סכנה ברורה, עמוקה ומיידית למשטר הדמוקרטי בישראל". דביר קריב, איש שב"כ לשעבר, מזהיר ב"מעריב" שהדחת בר "עלולה להפוך את ישראל למדינת משטרה חשאית". ב"הארץ" קראו ישירות לראש השב"כ לפעול כדי "להגן עלינו", כפי שכתב אורי משגב תחת כותרת המשנה "זה זמן השב"כ". אף אחד מעיתונאי "הארץ" לא ראה בזה "דעה מסוכנת".

ד"ר אורי זילברשייד, מהמרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוניברסיטת חיפה, כתב ב"מעריב" ב־15 בינואר כי "במדינה דמוקרטית מחויבות זרועות הביטחון לשמירה על הדמוקרטיה לא פחות מהדרג הנבחר, ואם הדרג הנבחר מאמץ דפוסי שלטון בלתי דמוקרטיים, שומה עליהן לסכל את תוכניותיו על ידי הימנעות ממעשים או ייזום מעשים היפים להשגת המטרה". הוא קרא לראשי מערכות הביטחון לפעול אקטיבית כדי לסכל את תוכניות הדרג המדיני.

בשם הצדק והמוסר מנורמלות כיום קריאות להפיכה צבאית, אך יש מי שטוענים כי זה זמן מה מתרחשת בישראל הפיכה צבאית. עוד בדצמבר 2022 קרא אלון בן־דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 13, לשב"כ להפעיל את סמכויותיו, בשיתוף פעולה עם היועמ"שית ועם נשיאת העליון לשעבר אסתר חיות. "בספר החוקים של מדינת ישראל יש רק גוף אחד שמופקד על שמירת סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו - השב"כ", כתב ב"מעריב".

דוגמאות נוספות מהשנים האחרונות הן למשל הדיונים הנרחבים שמקיים המרכז לביטחון לאומי ולדמוקרטיה עם גופי ביטחון, גופי תקשורת ובית המשפט, וכנסים בנושא הדמוקרטיה המתגוננת שמארחים באופן תדיר את בכירי מערכות הביטחון. שם הם מדגישים יחד עם השופטים העליונים (כמו ענת ברון ודורית ביניש) את האיומים הפנימיים והצורך בשיתוף פעולה עם התקשורת.

השמאל ומהפכות

בשיח האקטיביסטי, שרבים מעיתונאי השמאל הם חלק ממנו, מאדירים מהפכות. המהפכנות הלניניסטית לדוגמה מהווה עבור השמאל אידיאל עד היום - אידיאל שבמהותו מקדם את המהפכנים כמי שתפקידם להוביל את המדינה, אף שאינם מהווים רוב. תפיסה זו, המושרשת בשמאל הישראלי, מאפשרת לאנשים כמו דן חמיצר לתאר את הציבור כבור, כפי שעשה לפני כמה ימים. המסה הזאת, כדבריו, הרסה את הישראליות עצמה. חמיצר אמנם ביטא תחושת תבוסה עמוקה, אך רבים אחרים מאמינים שעדיין אפשר לנצח במלחמה הזאת.

הסממנים הטוטליטריים בהתבטאויות של רבים במחנה השמאל ממוסגרים כמלחמה על הדמוקרטיה. אבל הציבור בישראל, הדמוקרטי במהותו, הפסיק לקנות את מתק השפתיים הזה. בפועל, המטרה היא להחליש את המוסדות הדמוקרטיים כדי לאפשר את המשך השליטה של בכירי המערכות, המכונים שומרי סף. פרנסי השמאל, שמביאים את המיליונים (בכסף) למחאות, דורשים נאמנות טוטאלית, וכל מי שסוטה מהקו המוכתב (גם משפחות שכולות) מושתק, מבוזה ומסולק מההיכל. השמאל בישראל כבר מזמן נראה כמו כת משיחית, שהאלוהים שלה הוא בית המשפט והדמוקרטיה המהותית היא ספר ההדרכה שלה. אבל הפיכה צבאית בחסות השמאל היא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה.