בין מדינה לקהילה

"לא יכולתי להסתכל לאימהות בעיניים", הודה ביושר יצחק רבין ז"ל, שהיה שר הביטחון לפני כ־40 שנים, בתקופת עסקת ג'יבריל שבה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה שבויים. היתה זו אמירה חדה וממצה במיוחד של תפיסה קהילתית. קהילה, בניגוד למדינה, היא מעין משפחה מורחבת, שבה כולם מכירים את כולם או לכל הפחות מרגישים כך. מכאן גם הערבות ההדדית החזקה במיוחד, שבמסגרתה הקהילה מחויבת לכל אחת ואחד מהמשתייכים אליה. קהילה עושה הכל למען כל יחיד ויחיד. זו מהותה וזה ההבדל בינה לבין החברה בכללותה, חברת ההמון, המדינה.

האמירה הקהילתית המובהקת באה מפיו של שר הביטחון, שאף הודה בכך כי מנקודת מבטה של המדינה וביטחונה מדובר בשגיאה שתוצאותיה הביטחוניות עלולות להתברר כקשות. שר הביטחון, מעצם תפקידו, אכן אחראי לביטחון כלל החברה, ביטחון המדינה. ולמרות זאת, הרגשות העזים, עיניהן הכלות של האימהות לילדיהן, גברו על השיקול ההגיוני הקר של ביטחון המדינה. שחרור השבויים בעלי השם והפנים הועדף על פני הערכות עתידיות על ההשלכות הביטחוניות הקשות של השחרור.

בין ג'יבריל לשליט

כעבור שנות דור מעסקת ג'יבריל הפכה הקהילתיות לנקודת מוצא בלעדית בקמפיין לשחרור גלעד שליט. התברר שיש ביטוי ממצה יותר לתפיסה הקהילתית מאשר העיניים של האימהות. שליט הפך להיות "הילד של כולנו", ביטוי חזק במיוחד שמשקף את הקהילה כמשפחה ממש. עבור ילדינו הרי נעשה הכל, בעוד כל שיקול אחר יידחק הצידה.

הציבור גילה מערכת מורכבת של תמיכה והתנגדות לעסקת שליט. במחקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה התברר ש־78 אחוז מהציבור הישראלי תמכו בעסקה לפני שהתבצעה. שנה לאחר מכן ניכרה ירידה ל־60 אחוזי תמיכה, אך שנתיים לאחר מכן התהפכה התמונה ורק מעט יותר משליש מהציבור תמכו בה. לציבור, כך התברר, קשה לעמוד מול שבויים ממשיים וטיעונים קהילתיים, אך לבסוף הוא מבין את מחירם למדינה.

בהתייחס לאמצעי התקשורת, כתב אז דרור פויר כי הם "היו מופת שלילי של קיטש, הומוגניות מחשבתית ועבודה עיתונאית מרושלת... כולם חשבו אותו הדבר, הרגישו אותו הדבר, כתבו ושידרו אותו הדבר... כאילו על פי תיאום מראש הפך חייל לילד... הילד של כולנו" (דרור פויר, "ילד של כולנו", גלובס, 17.01.2012).

לקהילתיות היבטים מרכזיים חיוביים ואף קיומיים, בוודאי במדינת לאום. הקהילתיות עמדה מאחורי קפיצתם של גיבורים רבים ליישובי העוטף - חלקם אף מסרו את נפשם - ללא ארגון וללא יד מכוונת של המדינה, שנראתה כאובדת עצות. רק הרגש הקהילתי החזק, המפעם בהזדהות ובתחושת ההשתייכות הלאומית, הקפיץ אותם תוך סיכון חייהם.

הקהילתיות התגלתה במלוא עוצמתה והיקפיה גם בהתגייסות האזרחית למלחמה, לא רק ההתגייסות למילואים בהיקפים של יותר ממאה אחוזים. אצל אלפי פרטים וארגונים התעוררה הקהילתיות, והם התגייסו בכל תחום אפשרי, מהאכלתם של החיילים ועד ציודם המלא ורכישת אמצעים שהמדינה לא יכלה לספק.

הקהילתיות התגלתה גם בהיקפי הגיוס מיישובים בעלי אופי קהילתי מובהק - מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים. שיעורי הגיוס שם גבוהים יחסית בהרבה מאשר ביישובים עירוניים, ולצערנו הדבר מתבטא גם במשקלם היחסי של החללים מיישובים אלה, חילונים ודתיים כאחד.

הקהילתיות עומדת מאחורי הצבת החזרת החטופים כמטרה מרכזית של המלחמה, שכולם רוצים לראות ביישומה.

בין שלב א' לשלב ב'

אולם בדומה לכל תופעה אנושית חיובית, גם קהילתיות עלולה להידרדר לקהילתיות־יתר, להפיכת הרגשות הקהילתיים למוחלטים, עד לרמה מסוכנת שתדחק לחלוטין את הצרכים והאינטרסים של המדינה בכללותה.

על רקע זה הוקמה ועדת שמגר בנושא פדיון שבויים ונעדרים. מסקנותיה היו סודיות ביותר לכאורה, אבל בקהילה הן נודעו בעקבות ההדלפות. מסקנות הוועדה הן מופת לתפיסה מדינתית וניסיון לבלום את הקהילתיות, שהחלה להתברר כמכתיבה את אופי עסקאות השבויים. בהתייחס לצורת המשא ומתן הומלץ שיש לשמור על סודיות מוחלטת עוד יותר מהרגיל בסוגיות רגישות. נקבע בהן כי על כל חייל חטוף ישוחרר מספר בודד של אסירים. כדי להימנע מלחץ בלתי ראוי, הומלץ כי יש לנתק בין מקבלי ההחלטות למשפחות השבויים והחטופים. ההמלצות הללו הן כמובן חסרות כל סיכוי בחברה שבה התפיסה הקהילתית כה דומיננטית. כיום ברור שהמדינה פועלת בניגוד גמור להמלצות.

יש הבדל משמעותי וקריטי בין העסקאות הקודמות לעסקה הנוכחית. זה כבר לא רק מספרם הגבוה של המחבלים המשוחררים. עתה נדרשת ישראל לוויתורים שונים בתחום הטקטי והאסטרטגי. ישראל הקהילתית כבר נכנעה כאשר קיבלה על עצמה להאכיל ולתחזק את השטן באמצעות סיוע לאויב, שמתואר בטעות כסיוע הומניטרי. ויתרנו על ציר נצרים כבר כחלק מהשלב הראשוני בעסקה, וכמעט לא הותרנו בידינו מספיק נכסים אסטרטגיים להמשך השבת החטופים. המדהים הוא שאפילו בשמן של קהילתיות והחזרת החטופים "בכל מחיר" היה ראוי להשאיר נכסים אסטרטגיים להמשך המשא ומתן. כעת אלפי קרוואנים וכלי הנדסה כבדים ממתינים במצרים בציפייה לכניעת ישראל הקהילתית כבר עתה, הרבה לפני השבת רוב החטופים.

כולנו, בסופו של דבר, קהילתיים. אבל אפילו בין משפחות החטופים, משפחות שאמורות היו לשאת את דגל הקהילתיות השלילית "בכל מחיר", יש הרואות את חשיבות הצרכים של הכלל ואת ההשלכות הלאומיות של עסקה קשה. אולם התקשורת, רובה ככולה, בדיוק כמו בעבר, מגויסת באופן מלא לניצול הקהילתיות כדי ללחוץ לעסקה רעה במיוחד. הגיע הזמן שהקהילה תעצור על פי התהום ותפנה מקום גם לשיקוליה של המדינה.