בדרך אל מבחן התוצאה: המטרות לא הושגו, לממשלה אין את היכולת - לרוב העם יש

לא הובסנו, ואין שום היגיון בתעשיית הדכדוך שהולכת ומתפשטת. אבל חייבים להגיד את האמת. לדבר על בעיות, על אתגרים, ובעיקר - על איך מסיימים את המלחמה עם ביטחון. בכל המובנים. אחרי שנים של הדחקה והכחשה בחסות תירוצים פוליטיים, הציבור הישראלי ראוי שיגידו לו מה קורה.

חזרה ל־6 באוקטובר אינה רק חזרה לחברה משוסעת, מפולגת ושונאת, שהמילה "אחדות" נשמעת לה כקלישאה ריקה - אלא גם חזרה להצהרות שקריות. תרבות קלוקלת של דברי רהב ושחצנות נטולת עומק.

קל להיתפס ל"בן גבירים", מומחי לוחמה בלי שנלחמו יום אחד, שמחזיקים שלטים שבהם כתוב "מוות למחבלים" במקום להרוג מחבלים. אבל העניין הוא שאלה לא רק הם - זו תפיסה שלמה שמחייבת תיקון. לא "הקיצונים", אלא כולם. טענות כמו "חמאס מורתע", "השקט היחסי הוא תוצאה של הרתעה", "הכלה", הצהרות חזקות בעברית ומעשים שונים באנגלית ובערבית - כל אלה הם ניסיון להעלים ראיות, או פשוט להעלים את המציאות מהציבור הישראלי. בוועדת החקירה שתקום, סביר להניח שזו הנקודה שתיבדק.

כך, למשל - סוגיית המימון של חמאס דרך קטאר ובעידוד ישראל. החל מראש הממשלה ועד לשורה ארוכה של ראשי מערכת הביטחון בשנים האחרונות.

איך, לכל הרוחות, מנהיגי העם היהודי הגיעו למסקנה שאם מעבירים כסף לארגון טרור הוא נשאר קטן ומורתע? ולמה עבר דיווח שקרי לציבור טרום המלחמה על מה שבאמת העברנו ועל מה שבאמת אישרנו? ומה המסקנה (בינתיים)? אמת צריכה להיאמר, גם כשהיא קשה.

אז נתחיל:

חצי שנה אחרי תחילת המלחמה, חמאס עדיין לא מושמד. אין לו כוונה לשחרר את החטופים שלנו במחיר סביר, זה ההישג היחיד שיש לו. ההפגנות שלנו לא משכנעות אותו. הדרך היחידה ללחוץ עליו היא מאמץ צבאי אינטנסיבי בדרום הרצועה - ברפיח, שם מרוכזת רוב האוכלוסייה האזרחית.

האוכלוסייה בעזה היא מנוף לחץ על חמאס. ריכוז שלה בעיר אוהלים זה מנוף לחץ. שליטה בסיוע ההומניטרי במקום להציף את הרצועה היא מנוף לחץ, וכך גם שליטה באזור רפיח. אין מנופי לחץ אחרים - ארה"ב ומצרים לא משכנעות אותם, ונכון להיום אנחנו לא מפעילים לחץ.

גם הצהרות של נתניהו ועידוד של המעריצים שלו לא מייצרים לחץ. וכך גם דברי הרהב של שאר השרים - אלה שהבטיחו, שהשמיעו ביקורת על עצמם, שנדרו ושנשבעו. הם לא מזיזים כלום. עובדה שאנחנו לא מתמרנים שם. איפה שתמרנו - צה"ל הצליח להשמיד את האויב. איפה שלא - האויב עוד קיים.

ועוד אמת:

הממשלה הזאת לא מסוגלת לשקם את המדינה. וכן, אנחנו זקוקים לשיקום. חברתי וביטחוני. זו ממשלה זמנית, שתפקידה הוא להביא את המלחמה לסופה עם הישגים ממשיים: ביטחון מלא לתושבי הצפון והדרום, וחזרת החטופים. הסיבה היחידה לכך שרוב הציבור מתנגד לבחירות עכשיו ורוצה לחכות לסיום המלחמה, היא שהמטרות האלה לא הושגו. זה לא לנצח, זה אפילו לא לחודשים ארוכים - זה עכשיו, ומבחן התוצאה קובע.

עוד אמת פשוטה:

המלחמה איפסה פה את הציבור הציוני. יש רוח התנדבות אדירה ובלתי נגמרת. עשרות אלפי אנשי מילואים שעדיין מתגייסים כדי להגן על המולדת. אזרחים שעוזרים ושמשלמים מחיר. יש פה משאב אנושי שלא נגמר, ושלא עומד להיגמר. רוב העם חזר למקורותיו - ערכי הציונות. זה המזל הכי גדול של הממשלה הזאת. אין לה יכולות, אבל יש בשטח עם נפלא, והוא זה שמוביל.

ימין הולך לאיבוד

במדינת ישראל יש לנו צורך אסטרטגי במחנה הלאומי. לפני שנים טענתי שלא טוב היות הימין לבדו. השמאל הלך והתפוגג (רק 8% מהאוכלוסייה הגדירו עצמם ככאלה, ואני מניח שהמספרים כבר פחתו מאז), את הטון קבעו אנשי שוליים, ואני כימין חיפשתי שמאל ציוני כמו פעם, שיכול היה להסכים איתי על עקרונות יסוד: הגנה על המולדת, התיישבות, קליטת עלייה.

המלחמה הוכיחה, מעבר לכל צל של ספק, שאין לנו שום אפשרות לנהל מדיניות של "חיפוש שלום" עם הפלשתינים. יש רק את חיפוש הביטחון והעוצמה הצבאית. המלחמה גם הפכה את השמאל־מרכז למרכזי יותר בדעותיו, ואת המרכז לימני יותר בדעותיו. מה זה אומר? שעכשיו רוב אזרחי ישראל שמרנים יותר בדעותיהם לגבי הסכסוך הישראלי־פלשתיני.

הבעיה היא שהימין הלך לאיבוד. אין ימין אמיתי בממשלה. בתחילת המלחמה הפגינו כמה ארגוני חסות בעד הניצחון. השבוע ראיתי שוב את המודעה שהם פרסמו לפני חודשים, מודעה נחושה וצודקת. אם לא הייתי אז במילואים - הייתי יכול להפגין שם יחד איתם.

"תמשיכו עד להכרעה", הם דרשו. עד לניצחון. אבל עכשיו, כשנתניהו עצר - הם נעלמו, התפוגגו. פתאום ההכרעה כבר לא מעניינת אותם. חלק מהם בכלל טוענים שכבר ניצחנו - שזה לא פחות מסוכן מלטעון שהפסדנו. אלפי משאיות סיוע עוברות לחמאס, וה"ימין" שהצהיר שהוא לא מוכן אפילו למשאית אחת? נעלם. הכל מתחיל ונגמר אצלם בתמיכה בנתניהו. תמונת המראה של "רק לא ביבי". אם נתניהו בעד - הם בעד.

ואולי הסמל הכי חשוב, שממחיש עד כמה חשוב שיהיה מחנה לאומי במדינת ישראל, זה השוויון בנטל. חלק גדול מהמגבלות שלנו נובע מהמחסור בחיילים. צריך עוד. נקודה. כן, גם החרדים. מי שמתנגד לזה ונותן תירוצים מתנגד להגנה על המולדת ולהכרעת האויב. ימין בעד השתמטות מהצבא הוא לא ימין. מה שנדרש כדי לשקם את המדינה בעתיד הוא ימין ציוני, לא ימין פרסונלי. כזה שיחבור לכוחות ציוניים אחרים.

אחרי בחירות - ועדת חקירה. מודל המילואים, במקום המודל הנוכחי של "בית הקלפים".

נקודה טובה:

לפני כשבוע קיימנו מפגש זום של מילואימניקים בהפסקה (בין מילואים למילואים) לגבי השוויון בנטל.

אחד מהאנשים שדיברו היה יוסי לוי, מנכ"ל עמותת נצח יהודה. הוא דיבר בכנות וברצינות על שבירת הקונספציה שלפיה חרדים לא יכולים להתגייס.

יוסי, ואחרים שהתגייסו ונלחמו במלחמה, הם הפתרון. מודל לחיקוי. החברה החרדית משוועת להנהגה שמסוגלת להגיד משהו. שמסוגלת להוביל. היא רוצה להיות חלק.

אל תגידו שזה לא אפשרי.