נתניהו שוקע בבלוף העזתי שלו

בעוד רוב חברי הקבינט דוחים בעוז את הדרישה של שר הביטחון גלנט להשליט את אנשי הרשות ופת"ח בעזה, בעת שראש הממשלה נתניהו מסביר בשצף מדוע לא נאפשר לרשות הטרור של אבו מאזן לשלוט גם ברצועה, מתברר שבשטח נרקמת מציאות הפוכה. סימנים מדאיגים מצביעים על חזרה לקונספציית אוסלו על סטרואידים, בנתיב הביביבלוף הקלאסי.

קחו, למשל, את הפגישה שהתקיימה בשבוע שעבר, והוצנעה במכוון, בין מאג'ד פרג' - ראש המודיעין הכללי ברשות הפלשתינית ואחד משלושת האנשים החזקים בה, לבין צחי הנגבי - החניך התורן הצייתן של בנימין נתניהו. פרג' הוא חביבם של ה־CIA והממשל של ביידן, מי שדוחפים בכל הכוח להשליט את תלמידי ערפאת גם ברצועה ולהקים מדינה פלשתינית. ממה שהודלף, הנגבי ופרג' דנו, בין היתר, בהצעה שמקדמים האמריקנים, להציב את פרג' כבוס של רצועת עזה, תחת הכותרת הכוזבת של רשות פלשתינית מתוקנת. בין היתר, פרג' יופקד על גיבוש של גֵּיסות השליטה העזתיים, שיישלחו בקרוב להתאמן בירדן.

לפי העמדות הרשמיות של נתניהו ומרבית שרי הממשלה, לא היתה להנגבי ולפרג' כל סיבה להיוועד ועל מה לדבר, אבל העובדות מצביעות על ההפך. כי בשטח ניכרים דווקא סממנים של השלטת הגישה של השר גלנט וגורמים במערכת הביטחון - חובבי הרשות הפלשתינית.

שר הביטחון חשף השבוע בגלוי את חברותו הסודית במועדון אוסלו, כשדחף להשליט את פת"ח בעזה, ולאמץ שם את מודל הרשות הפלשתינית מיו"ש. עמדת גלנט נדחתה אמנם בקבינט, אבל בפועל, אנשי פת"ח מגלים מעורבות הולכת וגוברת בעזה. תחת שמות מפוברקים שונים כמו ועדות "חירום", "הצלה", "עממיות" ו"חמולות", פעילי פת"ח מתארגנים, פועלים וזוכים לסיוע ולגיבוי ממערכת הביטחון שלנו.

בין היתר, הרשות הפלשתינית הכניסה השבוע דלק ותרופות בתיאום עם צה"ל, ואנשי ה"ועדות" שלה עסקו באבטחת משאיות, לצד גילוי ניצני שליטה אזרחית־ביטחונית מטעמם. כך, דה־פקטו, החלה השלטת הרשות על עזה, מהלך הכולל הקניית סמכויות אזרחיות ושלטוניות בגיבוי ישראלי.

העובדה הזו מאירה באור שונה את המגמה המבורכת בפני עצמה שנחשפה השבוע, שבמסגרתה צה"ל מחסל בשיטתיות את בכירי השליטה האזרחית של חמאס בעזה. יש סיבה טובה להרים כוסית עם משלוח כל בכיר חמאסי למפגש עם בתולות גן העדן, אבל שימו לב לעיתוי ולמיקוד של המהלך. קשה שלא להסיק שצה"ל קיבל הוראה להתמקד בניקוי השטח מהחמאסניקים האדמיניסטרטיביים הבכירים, עבור ועדות הבלוף והחמולות - שם הקוד לפעילי פת"ח.

בחזרה לקונספציה

לפאזל הזה יש להוסיף את המסע החשאי של חוסיין א־שייח', מספר 2  ברשות הפלשתינית, לקטאר ואחר כך לסעודיה, בד בבד עם הגעת המשלחת הישראלית לבירת הטרור של המפרץ. א־שייח' יודע לפגוש את ראשי מערכת הביטחון והשרים בירושלים או בתל אביב, אבל הנסיעה לקטאר מהווה חלק מהמהלך הכולל שדוחפים האמריקנים, בגיבוי גורמים במערכת הביטחון ובקבינט המלחמה, לנרמל ולהכשיר את ציר הרשות הפלשתינית וקטאר. ציר השליטה והסיוע העתידיים בעזה.

לא מפתיע, שבד בבד התברר באמצע השבוע שישראל הסירה את הווטו ממעורבות של קטאר - שותפת הטרור החמאסי - בבניית הנמל בעזה. חזרנו לימי אוסלו והכסף הקטארי, חזרנו עמוק לקונספציה. אין ספק שבביקור של גלנט, הנגבי ודרמר, שייערך בשבוע הבא בוושינגטון, יועמק הבור שכורים לנו מוושינגטון ועד דוחא, מעזה ועד ירושלים. יקודם הפקס אמריקנה הכוזב שמנסים למכור לנו, כדי שניכנע ונתקפל.

אגב, הניסיונות לקדם את שלטון אבו מאזן בעזה לא מנעו גם השבוע מהרשות הפלשתינית, חביבת ציר גלנט־גנץ־וושינגטון, מלהמשיך במבוע ההסתה והמלחמה נגדנו במלוא העוז. מעבר למספרים המאמירים של אנשי מנגנוני הרשות שמבצעים מעשי טרור נגדנו ומחוסלים, ההסתה מרמאללה מרקיעה שחקים. רק השבוע, במהלך ביקורים של שר החוץ של ברזיל ושרת החוץ של קנדה, המשיכו אבו מאזן ואנשיו להאשים אותנו בפשעי מלחמה, ברצח עם, בג'נוסייד ובאפרטהייד. מעמיקים את המסע הבינלאומי לדה־לגיטימציה של ישראל, שהולך וחונק אותנו יותר ויותר. 

כך, במקום שנעשה את המובן מאליו - להקים מיידית ממשל צבאי ברצועת עזה, שיטפל גם בהיבטים האזרחיים, ישליט חוק וסדר, ירסק את חמאס וימנע כל מעורבות בינלאומית - אנחנו מדשדשים, נדחקים, מאבדים לגיטימציה ונכשלים במאמץ המלחמתי. ועכשיו גם ממשלת הביביבלוף, מתוך אוזלת יד ואובדן עצות, מקדמת דווקא את האויב מרמאללה.

מפרס ישראל לקבינט המלחמה

עכשיו, כשיואב קיש וכנראה גם שרה נתניהו התקפלו להם ופרסי ישראל יחולקו כרגיל, אחד ממקבלי הפרס העליון של האומה יהיה הרב יצחק יוסף - הרב הראשי הספרדי, על תרומתו האדירה לספרות התורנית. אנחנו נצפה בו ובגלימתו המפוארת מקבלים את ההוקרה העליונה של עם ישראל מראש הממשלה ומנשיא המדינה, ביום העצמאות של המדינה הציונית. אין ספק שעל הבמה, או לפחות בשורה הראשונה בקהל, ינכח גם שותפו הצמוד להנהגת ש"ס - המשקיף בקבינט המלחמה, אריה דרעי.  

כך תומחש נוסחת האבסורד של הפוליטיקה והחברה הישראלית, שגובשה במשך שנים בידי שני המחנות הפוליטיים המרכזיים, ולפיה מי שמוביל את גורלנו הצבאי־מדיני, יחד עם מי שמעצב את דמותנו הרוחנית־תרבותית, מסרבים לקחת חלק בחובות המדינה. מי שזוכים רק לזכויות ומאיימים לרדת מהארץ אם יחייבו אותם ואת מצביעיהם להיות אזרחים שווים.

הבחירה ברב יוסף כחתן פרס ישראל דוחפת אצבע בעין לכולנו, במיוחד למי שמקריבים ומשרתים. אבל אסור לשכוח את עצם האבסורד שטמון בכהונה של שותפו דרעי בקבינט המלחמה - הממשלה האמיתית במערכה. דרעי, שנאסר עליו לכהן כשר, הרי לא בילה יום אחד בצבא - ועדיין ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר, הטייס לשעבר יואב קיש, שלא לדבר על שר האוצר והשר לביטחון לאומי, לא שם. דרעי כן, ויד ביד עם נביא ההשתמטות - בנו של מייסד ש"ס ממשפחת יוסף, הם זוכים לקבוע את גורלנו.

הדימוי החוצפני שבו השתמש החתן לעתיד, הרב יוסף, להצדקת ההשתמטות, הוא היות החרדים בני שבט לוי, הפטורים משירות ומעבודה כי הם מסורים רק ללימוד תורה. חיבורים שלמים כבר הוכיחו שגם מהבחינה התורנית מדובר בקשקוש ובעזות מצח, אבל בוודאי בכל הנוגע למשפחות דרעי ויוסף מדובר בחוצפה מיוחדת.

בני שבט לוי האלו הרי מנהלים עסקים כלכליים ענפים, מדי פעם גם מי מהם מסתבך בפלילים ובעבירות מס כתוצאה מהעיסוק הבלעדי בפיצוח הגמרא. במקביל, לבני משפחות הלוויים האלו, לצד המשרות הממלכתיות הבכירות, יש עסקי נדל"ן, כשרות ומזון, בשותפויות עם גורמים מרכזיים במשק. בד בבד הם יושבים על ברזי התקציבים ומעיין החקיקה. אכן הם זכאים לפרס ישראל. פרס לחוצפה בלתי נתפסת.