האם זה במסגרת הלגיטימי, בימים אלה, לומר שיש ניחוח דק, מטריד, באובססיה הבלתי פוסקת ל"קבלת אחריות"? אני מרגיש אותו הדבר גם ביחס לדרישה הלאומית לצדק המוחלט ושמו "גיוס חרדים עכשיו". מין מלכודת רטורית כזו, שלא תוכל להימלט ממנה. מי יכול להיות נגד קבלת אחריות? מי יכול להתנגד לשוויון בנטל? אני מתוודה: משהו מרגיש לי מלאכותי מדי. נצלני מדי. ציני מדי.
נתניהו מסרב לקבל אחריות באופן פומבי. כבר אי אפשר לשמוע את זה. עייפנו מלעוות את הפנים בהבעת זעזוע. מה לעשות, האיש לא נענה לתכתיב התקשורתי, זה שתובע, ממש מתעקש, על עמידה מול זרי המיקרופונים ונשיאה באחריות קבל מצלמה ושדרן. כי מה פירושה של קבלת האחריות הזו? כולם יודעים. וכולם גם מבינים: לא את טקס קבלת האחריות הם רוצים, אלא את הפועל היוצא ממנו. התפטרות. או לפחות - תאריך תפוגה. עובדה שהתביעה הזו, מרגע שלא נענתה, מתורגמת לדרישה ילדותית ל"בחירות עכשיו".
הנגטיבים של נתניהו
מתנגדיו מייחסים לו ולכוחותיו המאגיים שליטה בעיתונאים ובפרשנים שמצביעים על ליקויים מודיעיניים ומבצעיים, ובעיקר את הפרסומים העוסקים בעובדה הפעוטה והמצערת שאינדיקציות ברורות ומיידיות למתקפה לא עברו בצנרת עד למעלה באותו לילה מר ונמהר. קראתי לפני כמה ימים פרשן ביטחוני שמסביר שגם את פרשת כרטיסי הסים צריך לצרוך במתינות. הוא הזהיר שלא להפריז בתשומת הלב שמוענקת לה - כדי שחס וחלילה לא נשכח שקדם לה מחדל מדיני בראשות נתניהו. במילים אחרות: עדיף לא לדעת יותר מדי כרגע, כי אינפורמציה חשובה מדי עלולה להסיח את הדעת ולשבש את השליטה בקו המחשבה המפלגתי.
וזה חוזר עכשיו עם פרסום הדוח של ועדת החקירה לאסון מירון. האם הוא ייקח או לא ייקח אחריות? כבר לא נשארו ציפורניים לכסוס. איך יודעים שמאחורי מפגני הזעזוע מ"ממצאי הדוח המטרידים" מסתתרת, כהרגלה, התקווה הסמויה, הערמומית, לסילוק נתניהו? תבדקו את נפח העיסוק הציבורי בממצאים העובדתיים עצמם (התדעו למנות אותם?) - לעומת האינפלציה בדיון במסקנות האישיות לגבי נתניהו.
וצריך לשים לב לתופעה סוציולוגית משעשעת: ככל שגובר הזעם הקדוש של עיתונאים ופרשנים ופוליטיקאים מהאופוזיציה ומובילי מחאות למיניהם על נתניהו ש"עד עכשיו לא לקח אחריות", כך צצים ועולים ובאים בזה אחר זה כל האחרים לקחת אחריות בקול רם, רצוי באיזה מכתב פנימי "מודלף" או באיזה נאום בטקס רשמי, בדרך כלל בלי שאיש ביקש מהם. ראש שב"כ, ראש אמ"ן, רמטכ"ל, וגם פוליטיקאים לשעבר שכמעט נשכחו מלב. כולם, כך נראה, התאמצו לרצות את הרעב ל"קבלת אחריות"; כולם, כך מסתמן, השתדלו להיות הנגטיב של נתניהו. כולם "קיבלו אחריות" - כדי להדגיש עוד יותר מי עדיין לא עשה זאת.
רק שיש הבדל גדול: להם לא מיוחסים הזדון, האטימות, "הפוליטיקה הקטנה", שמיוחסים בוקר וערב לנתניהו. הם, פרחים מוגנים, אף זוכים ברוב כבוד ויקר על היושרה, ההגינות והמנהיגות שבעצם קבלת האחריות. הם ילכו הביתה, אומרים לנו, אבל אנחנו הלוא יודעים שזה לא יהיה בבושת פנים, וגם ללא אות קין. את חלקם נקבל בגלגול מאוחר בחיים הציבוריים, תהיו בטוחים.
כי נתניהו, ורק נתניהו, אשם. כמו שאומר הקמפיין הוולגרי והגס, "אתה הראש, אתה אשם". זו לא אחריות - זו אשמה. והתביעה היא בעצם להתזת ראש - וראש אחד בלבד. עובדה שבני גנץ, שאיש אינו מתיימר להכחיש את חלקו הדומיננטי בטיפוח הקונספציה, ואיש אינו מערער על התפקיד המרכזי שהוא מילא בצמרת הביטחונית של ישראל בעשור האחרון, לרבות כשר ביטחון - והנה, איש לא תובע אומר, "גם הוא צריך ללכת בסוף הביתה". להפך: הוא הפייבוריט בסקרים - ובטורי הפרשנות. טפלון.
ואיכשהו, על רקע הייאוש מהפנטזיה לקבל מופע של חרקירי טלוויזיוני, שטף את חופנו צונאמי ה"שוויון בנטל". שוב החרדים מסומנים כאויבי הציבור, קצת כמו שסומנו חרדים וחרד"לים כשהמחאה חיפשה נגד מה ומי להפגין כשהרפורמה המשפטית נגנזה. פתאום ראיתם את האחים והקפלנים למיניהם מפוצצים תפילות רחוב בהפרדה מגדרית. אז עכשיו הם ושותפיהם נושאים את דגל השוויון בנטל.
שסע חברתי בהזמנה
ובדיוק כמו התביעה לקבלת אחריות, גם כאן ברורה התכלית המעשית: טלטול הממשלה. ברור לנו מה יעולל למרקם החברתי גיוס בכוח של אלפי צעירים חרדים. ברור לנו איזה משבר פוליטי יפרוץ. ברור לנו שהמנגנון הצבאי ומוסדות החברה החרדית אינם ערוכים לכך. ברור לנו שחוץ מקתרזיס, סיפוק פסיכולוגי, לא תהיה תועלת ביטחונית במראות האיומים של מבצע "גיוס עכשיו" ולכידת עריקים ברחובות בני ברק וביתר עילית. ברור לכולם איזה קונפליקט חברתי יפרוץ פה.
תזכירו לי, מה בעצם הפריע לממשלת השינוי, זו של לפיד וגנץ והנדל וליברמן, להוביל את המהלך ההיסטורי לגיוס חרדים, כשהיו להם גם המנדט הציבורי וגם הכוח הפוליטי לממש את שאיפת הדורות? כי גם כאן השתמטות החרדים היא לא יעד, אלא קולב שעליו תולים את התקווה החדשה, התורנית, לסילוק נתניהו.
ברור שהתביעה לשוויון בנטל היא לגיטימית; ברור גם שראוי שמנהיגים יקבלו אחריות על מחדליהם. אבל כשהמוטיבציה הפוליטית של הנציגים הקולניים ביותר של שתי התביעות האלה כל כך חשופה, כל כך בוטה, אנחנו בדרך הבטוחה להפוך את שתיהן לעיסה דמגוגית, לעוד שסע לאומי שיד אינטרסנטית מחטטת בו לצרכיה עד זוב דם, עוד דיון עקרוני עמוק ונחוץ עבור החברה הישראלית, שיקבל טיפול ברידוד והשטחה כמו בצק עלים פריך לבורקס. פלא שמקבלים צרבת?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו