חוק המילואים החדש באמצע מלחמה הוא מענה מיידי לצורך מבצעי אבל תקלה ערכית חמורה, שקשה מאוד להתעלם ממנה. המילואימניקים יתייצבו. תמיד. זו המשמעות של מנהיגות ואחריות. כפי שהתייצבו להילחם בשבת כשהדרג הפוליטי נעלם. הם יתייצבו - אבל חובה לתקן. להשמיד את האויב ולתקן את המדינה. אין שום אפשרות אחרת.
אחת מנקודות האור האישיות שלי בשבוע הראשון של המלחמה היתה לראות את אנשי זק"א בשני טורים בכניסה לבארי. בתוך ההרס, החורבן והגופות ראיתי בהצטרפות שלהם סימן משמיים שמשהו הולך להשתנות פה. אנחנו בשלנו עם ציוד הלחימה, והם עם סרבלים לבנים וכלי איסוף נושאים בעול מטורף. בתוך העולם שהתהפך על כולנו אמרתי לעצמי שהנה, החברה החרדית הבינה שאי אפשר בלי לקחת חלק בערבות ההדדית. כשהתגייסו חודש לאחר מכן כ־400 חרדים לשלב ב', ראיתי בכך ברכה נוספת. סימן לבאות. לא שינו לי הטענות מנגד על כך שזה לזמן קצר וסמלי, לי היתה חשובה האמירה הערכית.
מאז עברו שבועות וחודשים, מלבד אותם מאות או אולי אלפים שלקחו חלק, אני לא מזהה קולות בהנהגה החרדית שהפנימו את המשבר הנורא שחווינו ומשתמשים בו כדי לתקן את העיוות המוסרי. מה שהיה - היה, מבחינתם נגמר. מבחינתם, אבל לא מבחינתי.
הבעיה הכי גדולה שלנו עד 7 באוקטובר היתה המחשבה שאפשר לנהל בישראל מדיניות של כיבוי שריפות. כך הגענו למציאות של אויבים עם אמל"ח מתקדם בעזה ובלבנון, לבניית תשתית עצומה למבוך התת־קרקעי הגדול בעולם. דרך עצימת עיניים איבדנו משילות בנגב ובגליל, ובאותו אופן הגענו לוויתור על החברה החרדית כאזרחים שווים. יש משהו כל כך לא מוסרי בכך שבכל רחבי ישראל יש הורים שלא ישנים בלילה, אלמנות, יתומים ואנשי מילואים שמשלמים מחיר אישי כבד. ואחרים לא.
יש משהו כל כך לא יהודי ומחלל השם (בשפה דתית) בעובדה שאמא אחת מגייסת את ילדה לצבא ומבינה מה זה אומר, ואם אחרת בשם הסכמים פוליטיים שולחת את בנה למקום בטוח ושקט בירושלים או בבני ברק.
הבוץ שבו החיילים מתפלשים בזמן מלחמה כדי להגן על הבית, הוא המרקם הכי יהודי שיש. סיכון החיים שאנחנו נוטלים על עצמנו מול האויב - זו המצווה הכי גדולה שיש. כך גם נטיעת עץ, חיזוק יישוב, הנפת הדגל. לא יהיו במדינת ישראל ישיבה אחת או מקום אחד שבו ילמדו תורה אם לא תהיה הגנה על המולדת.
איום קיומי
לקח לי הרבה זמן, תוך כדי הלחימה בשבועות הראשונים, כדי להבין שמדינת ישראל עמדה בפני איום קיומי באותה שבת. מרגע שהבנתי, לא אצליח לטאטא יותר בשם הפוליטיקה את הצורך של החברה החרדית לקחת חלק בערבות ההדדית. נדמה לי שכך גם שאר חבריי למילואים.
יהיו פה מסלולי שירות לכולם. כל צעיר בן 18 יתגייס לצבא או לשירות לאומי, זק"א ויתר ארגוני החסד המופלאים. הטובים ביותר שבישראלים יתגייסו לצבא לשירות משמעותי. אין סיבה שצעיר ערבי לא יתגייס למכבי אש או שצעיר חרדי לא ילך לצבא אם הוא צדיק אמיתי או לארגון חסד על פי שעות שבועיות.
בעיניי תמיד היה צורך בצבא העם, לא רק כדי להגן על המולדת אלא גם כדי לאפשר מולדת. הסכמה משותפת על הבסיס הציוני שלנו פה. מול הקול הזה היתה פה שורה של ציניקנים. בהתחלה רק מקצה השמאל ובשנים האחרונות צמחו הסברי נוחות מימין, מתומכי הממשלה. מתוך צורך פוליטי וחידלון אידיאולוגי הם הסבירו שאין בכלל צורך בכל כך הרבה חיילים. שיש מספיק, ואם כבר אז אולי נעבור לצבא מקצועי. נקנה הגנה בכסף. אותה גישה שהביאה את ממשלת ישראל להעביר כספים בעקיפין לחמאס.
אז הנה האמת העירומה: אנחנו זקוקים לעם שיתגייס. כל צעיר נושא נשק היה יכול עכשיו להועיל למערכה הצבאית. אם באותו יום בשמחת תורה היינו מוצאים עצמנו במלחמה מסובכת יותר, עם עוד חזית ועם עוד סכנה קיומית - המחסור היה עלול להכריע.
כוח האדם קובע את התמרון הצבאי, ובשנה הקרובה נזדקק לכל מי שאפשר כדי להילחם בצפון ובדרום. כך צמח חוק המילואים. בני גילי יחזרו לשירות מילואים, סבבים של חודשים נוספים למי שרק עכשיו השתחרר משירות של 100 ימים ומעלה.
צמצום המכינות והש"ש לא יפתור את הבעיה - זה עוול על עוול. אלה עתודות המנהיגות שלנו לעתיד. הוספת חודשים לשירות והארכת גיל הפטור ממילואים הן פתרון חלקי שמגדיל את הפער. לי אישית אין בעיה להמשיך במילואים עד שלא אצליח ללכת. בעיניי זו זכות אדירה. המקום הכי טוב שיכולתי להיות בו במלחמה.
העניין הוא החובה על פי חוק רק לחלק מהישראלים לסכן את חייהם. מהשבוע, על פי חוק, 55 ימי מילואים בשנה לקצין, ולחוגר 48 ימים. לי אין ספק שלמערכת הביטחון אין ברירה. במשך שנים רבות כל כך טענו "מומחים" מטעם עצמם, אומנותם והיעדר חזון שלא צריך לגייס צעירים ישראלים. חברי הממשלה הנוכחית טוענים כך. הם טעו וממשיכים בקונספציה.
אנחנו ננצח במלחמה כי אין ברירה אחרת. הדרג הפוליטי, האחראי למחשבה שניתן לא לחשוב על העתיד כדי לשרוד פוליטית, יוחלף. כן, גם הדרג הביטחוני שיש לו אחריות. נתקן ונשקם את המדינה. היא ראויה שנילחם עליה.
ואתם, אחיי החרדים, עשו מעשה. צריך אתכם. לא אחרי מאבק פנימי שמשרת רק את האויב. ביוזמתכם עצרו את חילול השם וביזוי קודשי ישראל, היו בעלי תשובה.
במשמרת שלו
איתמר בן גביר הוא שר בממשלה. יש לו אחריות על כל מה שקורה. הוא זה שמעביר סיוע הומניטרי לעזה. מוציא כוחות משם, הוא זה שבמשמרת שלו תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל הגיעה לשפל שמעולם לא ידענו כמדינה ריבונית. זו המשמעות של שר בממשלה. כל היתר מילים ריקות, אוויר חם, הפגנות נגד עצמו, אימפוטנטיות ביצועית. ועוד דבר: עדיף בתקופה הזאת לא להפריע. יש פה מלחמה.
פינה טובה
מאז שהשתחררתי אני מבקר במחלקות השיקום. את הרוח שראיתי בחזית אני מזהה שם. ישראלים טובים מסתובבים בין הפצועים כדי לעשות חסד. לחלק שתייה, אוכל, שיחה וכתף. המלצתי למילואימניקים שהשתחררו ולאזרחים שמחפשים את הרוח הגדולה מהחזית להגיע לשם. זה ממלא את הריאות באוויר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו