הלחץ הנבזי של ממשל ביידן מרחיק את הניצחון ואת החזרת החטופים

בעוד מושל טקסס, גרג אבוט, ניצב ביום ראשון האחרון סמוך לגבול עם מקסיקו, מתעמת עם הטירוף של ממשל ביידן בעניין חדירת המהגרים הלא חוקיים, מדינת ישראל לא מעיזה אפילו לפעול כמוהו. בניגוד למושל אמריקני מהשורה, היא מוותרת למעשה על עצמאותה ועל ריבונותה. מושל טקסס מפעיל זה זמן את כוחות המשמר הלאומי שלו, תוך שהוא מונע מסוכנים פדרליים להותיר את הגבול עם מקסיקו פרוץ למאות אלפי זרים, שנכנסים בכל חודש לארה"ב. ואילו ממשלת ישראל, העצמאית לחלוטין לכאורה, לא מעיזה להמרות את פי הגחמות ההרסניות של אותו ממשל אמריקני.

הרמיסה הסופית של עצמאותנו התרחשה השבוע כשממשל ביידן הוציא צו כנגד ארבעה ישראלים תושבי יו"ש בטענה שהם ביצעו מעשי אלימות קיצוניים נגד פלשתינים. מבלי לדעת דבר על מה שמייחסים האמריקנים לישראלים, במדינת ישראל קיימת מערכת אכיפת חוק, ואם הם יימצאו אשמים הם יישפטו וייענשו. אלא שממשל ביידן עקף את מערכת החוק הישראלית, הביע בה אי־אמון ופגע ישירות בזכויות היסוד שלנו. כתוצאה מכך בנק לאומי כבר הקפיא את חשבונות הבנק של אחד מארבעת הקורבנות, אחוז אימה מפני סנקציות אמריקניות נגד הבנק עצמו.

אין מדינה שמעיזה לפעול כך כנגד ידידה שלה, אין מדינה ריבונית שמסכימה שכך ינהגו כלפיה, בוודאי לא ידידים. ראש ממשלת ישראל, בניגוד למושל טקסס, הסתפק בפרסום הודעה רפה, בהמשך לכניעה מתמשכת - חסרת תקדים בתולדותינו. במסגרתה משתתף מזכיר המדינה האמריקני בישיבות קבינט המלחמה, מכתיב מהלכים צבאיים, עד כדי העלאת דרישה חוצפנית השבוע להיפגש בארבע עיניים עם הרמטכ"ל שלנו. זה ממשיך בכניעה לדרישה האמריקנית לתחזק את האויב תוך כדי מלחמה ולסירוס המערכה המתנהלת ברצועה. מכאן נובעת גם ההבלגה מול חיזבאללה, שמחזיק עשרות אלפי עקורים וחבל ארץ שומם בצפון. שלא לדבר על אי־ההתייצבות נגד רשות הטרור הפלשתינית, שהאמריקנים לוחצים להקים לה מדינה.  

הצווים נגד ארבעת תושבי יו"ש הם חלק מקמפיין כוזב ומגמתי שמנהל הממשל, יחד עם ארגוני שמאל קיצוני מישראל, חמאס והרשות הפלשתינית. מדובר בהמצאת תופעה שכלל לא קיימת - "אלימות המתנחלים", במטרה לרסק את התדמית של יהודי יו"ש ולהציג אותם כעבריינים רצחניים שמוצדק לעקור אותם. הכל כדי לשרת את הקונספציה האובדנית שדוחפת להקמתה של מדינת אויב ביו"ש ולהשביע את רצון המצביעים הערבים והפרוגרסיבים בארה"ב.

לא ידידים

אכן, וושינגטון מספקת לישראל נשק ותחמושת, סיוע כספי והגנה בינלאומית מוגבלת. אבל היא עושה זאת על תנאי, תוך סחיטה מתמדת לוותר על אינטרסים ישראליים. ואפרופו ידידים - חבייאר מיליי, נשיא ארגנטינה שביקר השבוע בארץ, הוא ידיד אמת. ג'ו ביידן ואנתוני בלינקן אינם כאלו. כי ידידים לא מביעים תמיכה ומסייעים בתנאי לקשירת ידיים ולשלילת יכולת ההגנה העצמית של ישראל.

מעבר להשקפת עולם הרסנית שמובילה, בין היתר, להתרפסות מול איראן ולחיזור אחר אבו מאזן, הנשיא ביידן וסביבתו לחוצים כיום במיוחד בגלל מערכת הבחירות שלהם. על הרקע הזה לא מפסיקים להזכיר לנו כיצד הם ניצבים בפני התקפות של פלשתינים ופרוגרסיבים הזויים. ואכן, ביידן מנסה לתמרן - מצד אחד לא להיענות לכל הדרישות של חובבי "מהנהר ועד הים", אבל כן לזרוק להם עצמות דשנות.

כך, למשל, מה שמכונה "סיוע הומניטרי", שמחיה את האויב ומרחיק את ההכרעה, הניצחון ושחרור החטופים. רק שהתמרון הזה נעשה על חשבוננו, כי לו ממשלת ישראל היתה מסרבת לציית לדרישות ההרסניות של וושינגטון, ג'ו ביידן היה ממצמץ, מרצון או מאונס. 

הסיבה פשוטה - רוב מוחלט של הציבור האמריקני מבין את המצוקה הישראלית ותומך בנו, ומתקשה לקלוט איך אפשר לסייע לאויב שנלחם בך. הרוב הזה מורכב מהמחנה הרפובליקני, אבל גם מהרבה מאוד דמוקרטים. הוא כולל את הציבור הרחב, רבים מהתורמים הדמוקרטים ורוב מאסיבי של המחוקקים. עימות עם ישראל היה עושה רע לרבים מהמצביעים הדמוקרטים שיושבים כיום על הגדר, מפקפקים ביכולת של הנשיא הקשיש לשלוט, לא מרוצים מהמדיניות בגבול מקסיקו ומול איראן, ובוודאי לא מסכימים לסנקציות על ישראל. כך שאילו, למשל, הנשיא היה מאיים להפסיק לנו את הסיוע הצבאי, הוא היה מרוויח אולי 15 אחוזים ממצביעיו - תומכי המחבלים, אבל מפסיד עשרות אחוזים של מצביעים אחרים. כך היה מאבד לעד כל שמץ של סיכוי לנצח בנובמבר.

בד בבד, הקונגרס לא היה מאפשר לו לנטוש את ישראל. כפי שחווה יורם אטינגר, מי שהיה ציר מדיני בוושינגטון בתקופת העימותים עם הנשיא בוש האב ושר החוץ העוין שלו ג'יימס  בייקר. המחוקקים האמריקנים הם בעלי כוח רב לקשור את הידיים של הבית הלבן, גם בענייני חוץ וביטחון, ולהכריח נשיאים לפעול כרצונם. כך סורס דונלד טראמפ על ידי הקונגרס מול פוטין, כך נבלם אובמה בעניין האחים המוסלמים, כך נעצרו לא מעט יוזמות נשיאותיות נגד ישראל במשך השנים. אם ישראל תפעיל סוף־סוף את ההשפעה הדרמטית שלה בגבעת הקפיטול, רוב מוצק של מחוקקים אמריקנים יכניע את הצמד ביידן־בלינקן.

אפשר להתנגד

מאז קום המדינה לא חסרו מחלוקות, מתחים ואיומים בקו וושינגטון־ירושלים. כבר במלחמת העצמאות מזכיר המדינה דאז, ג'ורג' מרשל, ניסה למנוע מישראל באיומים לשחרר את הנגב, הגליל ומערב ירושלים. בן־גוריון, כידוע, לא נרתע, והתוצאות ידועות. ממשל רייגן ניסה לסכל את הפצצת הכור בעיראק, את עקירת אש"ף מלבנון ב־1982 ואת החלת הריבונות על רמת הגולן. מנחם בגין לא התרשם, וישראל רק התעצמה מכך. גם ג'יימס בייקר איים על יצחק שמיר ולא הפסיק לגדף את ההנהגה הישראלית, ללא הועיל. ישראל רק התחזקה כשלא התקפלה בעימותים האלו, ועם השנים צברה כוח הולך וגובר בוושינגטון, תוך העצמת שיתוף הפעולה הצבאי והאזרחי בין המדינות. ההתחזקות הזו נבעה דווקא מהפגנת העוצמה והעצמאות הישראלית, ההפך מהמורך ומהסמרטוטיות של היום.

התמיכה בנו נובעת מסנטימנטים, אבל גם מההכרה הנרחבת שישראל מהווה מוצב קדמי של ארה"ב והמערב כולו במזרח התיכון, מוצב שפוי ואמיץ. לכן אנחנו נמצאים כיום כנראה במצב הטוב ביותר בתולדותינו מבחינת שיעורי התמיכה בציבור האמריקני ובין המחוקקים. בעוד מנהיגי הרפובליקנים עוקפים לא פעם מימין את מנהיגי הליכוד, גם במחנה הדמוקרטי יש לנו חסידים רבים.

ג'ו ביידן כנראה לא יהיה נשיא ארה"ב אחרי נובמבר הקרוב, ואז תשתנה האווירה לטובה. אבל גם כל עוד הוא משמש נשיא, ישראל יכולה וחייבת להישאר מדינה עצמאית וחזקה שמקבלת סיוע מבעלת בריתה הגדולה מבלי להיחלש ולסכן את עצם קיומה.