אף אחד לא חס: תקרית גלנט-רגב מדגימה כיצד מריבות אגו מזינות את השבר הכללי

לפני שנתיים וחצי מערכת העיתון שלחה אותי להעביר יום עם מירי רגב. היא היתה אז שרת התחבורה ואחראית לקמפיין הליכוד לקראת בחירות 2021. ליוויתי אותה מרגע צאתה לעבודה ועד שהנהג החזיר אותה לפנות בוקר לביתה שבראש העין. הלו"ז כלל טקס חנוכת גוררת בנמל חדרה, פגישה דחופה עם מנכ"ל אתיופיאן איירליינס ברשות שדות התעופה, ביקור בישיבה מיוחדת של ועדת החריגים לענייני קורונה, מפגשים עם פעילים בכמה רשויות, ולקינוח - עצרת בחירות בהיכל התרבות במגדל העמק. לא סתם אסיפת בחירות, מופע פרימיום, מאלה שראש הממשלה ורעייתו מגיחים בהם בסוף.

לא הכרתי את השרה לפני כן, לא הערכתי אותה במיוחד, וגם לא ייחסתי לה משקל מעבר להיותה אחת הדמויות היותר מחוקות ב"ארץ נהדרת". כדי שהכתבה תהיה אותנטית, נסעתי איתה כל היום ברכב. מיניוואן שהכיל את היועצת, הדובר, העוזר, וכמובן מי שהתעלה השבוע לדרגת כוכב - הנהג.

משרד האנרגיה

19 שעות הייתי איתם ונהניתי מכל רגע. בשל האווירה המשפחתית - רגב התנהלה כמו ראש המשפחה, האמא של הצוות. בשל ההומור - הגיבוש שלהם הניב עגה פנימית משעשעת שקל להשתלב בה, ובעיקר בשל הכנות. מירי אומרת מה שהיא חושבת, וזה לא טריוויאלי כשיש עיתונאים עם מכשיר הקלטה. בין טלפונים בלתי פוסקים לבין ניתוח מציאות מרתק, רגב התעסקה בפיצוח הליינאפ של הערב כדי שאף אחד לא ירגיש מקופח. מי שנמצא איתה יממה מבין את יחסי הכוחות בליכוד, והם אף פעם לא מה שנדמה מבחוץ.

במזג, מירי רגב היא הציפי שביט של הפוליטיקה. אין דקה של שקט, האנרגיות שלה לא נגמרות והיא מושכת אש. גם מי שנרתע מהדמות מחבב את התופעה כשהוא נחשף אליה בלי מחסומים ובלי מסננים. אבל כמה מאיתנו מצליחים לצלוח את הסטיגמה הציבורית של מירי רגב?

השבוע חשבתי שאף אחד. נזכרתי במפגשים עם מעריצים בחוגי בית, בכינוסי בחירות ובהרמת כוסית בעכו שאותם סיקרתי. אחרי 12 שעות ברכב עצרנו אז במסעדה בתחנת דלק בפאתי רמת ישי. אני כבר הייתי בשלה לשנ"צ, כשמירי לבשה מקטורן כדי לרדת מהרכב. שאלתי אותה אם באמת יש לה כוח לזה, ונדהמתי כשהיא ענתה ברצינות: "בטח, אני מתה עליהם".

אחרי חיבוקים, ארוחת ערב ושיחות עם פעילים שהיא מכירה אישית, נכנסנו שוב לרכב השרד שייקח אותנו למגדל העמק. מירי, שבמהלך הנסיעה קטלה יריבים פוליטיים ללא חמלה, זהרה כשהיא דיברה על פעילי המפלגה. אפילו גרם אחד של זיוף לא היה במפגשים איתם או בשיחות עליהם לאחר מכן.

הדיבור שלה ישיר, היא לא מכינה מראש את השיר הנכון של אלתרמן שמתחבר עם פרשת השבוע, וגם לא מעתיקה מהאינטרנט ציטוטים של מנהיגות סופרג'יסטיות שבמותן ציוו לנו את הנשיות. בתור אחת שמחבבת דווקא את שני הז'אנרים המוזכרים, לא היה לי קל לעכל את השרה, שסיפקה בין השאר את הציטוט הבא: "עושים דה־לגיטימציה לדמות שנקראת מירי רגב. תראי איך התייחסו ומתייחסים אל שלי יחימוביץ', זהבה גלאון ומרב מיכאלי. הן נחשבות אסרטיביות ואני צעקנית. למה? כי הן מהשמאל או כי הן מדנ"א אחר? זה כמו ההבדל בין ברביקיו ומנגל". לא בטוחה לגבי המניעים, אבל דומתני כי גם אנשי שמאל יסכימו לגבי הדה־לגיטימציה.

מירי לא חסה

האירוע שהתפוצץ השבוע תקשורתית יכול היה להיגמר בהבדל בין ברביקיו למנגל, אבל הז'רגון הכריע: מירי לא חסה. תקרית רגב־גלנט היא נייר לקמוס דק, המדגים איך איבדנו את החשיבה העצמאית בנוגע לכל מה שקורה במדינה, בערך. וגם לאופן שבו מריבות אגו פנימיות מזינות את השבר הכללי.

אנחנו יודעים לסנגר, כשאנחנו רוצים, על נבחרי הציבור שלנו, אבל ספק אם מישהו טורח לבחון ולהתלבט איזו גרסה קבילה בעיניו. למרות שהדובר שחרר לפרסום את סרטוני הדשבורד, למרות שלא רואים בהם דריסה, למרות שהאופן שבו רגב מוסגת לאחור כמו מישהי שכרגע דחפו לה מרפק למותן אינו ראוי כשמדובר בשרה חסינה, הלך הרוח הציבורי המשיך להיות צפוי. כרמלה מנשה הקריאה את תגובת השב"כ, ומייד פסקה שהם צודקים בסיפור הזה, והימין המזרחי אימץ את עלבונה של רגב.

הסרטון שבו שומעים אותה צועקת לנהג שייסע כבר יכול להתפרש כמו הוראה פלילית, אם שונאים אותה, וכמו ריב לגיטימי במטבח בין פאולה לליאון, אם נמנים עם אוהדיה. כשרגב מתווכחת עם סמוטריץ' - הימין מתלבט במי לתמוך; כשהשב"כ מתעמת עם גופים בינלאומיים פופולריים - השמאל בדילמה. אבל פסטיבל הבוץ משגשג וסופג את השנאה, שמקבלת לגיטימציה ככל שהוויכוח על הרפורמה (מי זוכר בכלל איך זה התחיל) מעמיק.

איזה כיף היה אם שני הצדדים היו מתעשתים ברגע האמת ודואגים שהסיפור המביך הזה לא ייצא החוצה. ואיזה כיף היה אם תוך כדי שהשיפוד הלוהט צורב את המהדורות השר והשרה היו יושבים עם המאבטחים ועם הנהג ומיישרים קו. כי על מה הם רבו שם כבר, מאבטחים של ליכודניק ונהג של ליכודניקית, חלק כפופים לשב"כ וחלק למשמר הכנסת. על מה?

אם המריבה היתה פורצת בין מאבטחים של עופר כסיף לנהג של בן גביר, עוד הייתי מבינה שיש פה איזה הון פוליטי שהצדדים מבקשים לעשות. אבל מה מניב הבלאגן הזה?

יהודים בכל העולם קמים מוקדם לסליחות כבר שלושה שבועות. יוצאים מאזור הנוחות כדי לבחון אפיזודות בחיים, להבין איפה טעינו, לבקש סליחה ולהישבע שבחיים זה לא יקרה שוב. החברה הישראלית מתנהלת בעצבים חשופים. אם הדרגים הגבוהים ימשיכו להזין אייטמים מכל עלבון - אפילו מוצדק - ההתחפרות וההתקרבנות ימשיכו לאכול אותנו. באמאשלכם, תנו דוגמה.