נסענו ליוון, 30 שנה לגיוס. כל השנים יחד. באש ובמים. במערבולת שמייצרת מדינת ישראל. רן קמחי, הבחור הכי חזק שהיה לנו בצוות, נהרג בתאונת צלילה, אימון בים סוער רגע לפני סוף מסלול. יוחנן הילברג נהרג במבצע "שירת הצפצפה" בלבנון. רגע לפני השחרור. רן חילוני, רשג"ד בצופים מצהלה. יוחנן מגוש קטיף. החודש נערכה האזכרה שלו. עמדנו בבית העלמין בניצן, המקום שאליו הועבר הקבר שלו אחרי ההתנתקות, חברים ותיקים. מבוגרים יותר, מודאגים יותר, רובנו עדיין בשירות מילואים.
כל השנים ידענו להיפגש בארץ. טיול, שינה בשטח. התבגרנו. יוון קרובה, טסים וחוזרים. אף אחד מאיתנו לא ירד מהארץ, אף אחד לא מוותר על המקום הזה.
מדינת ישראל משתנה לנו מול העיניים, ואנחנו מנסים לאחוז בה בכל הכוח. היו ימים שרק אני התעניינתי בפוליטיקה. לקחתי ללב כל משבר קואליציוני, כל קריאה בוטה במליאה. כעסתי כשהצביעו לכאלה שלא שירתו בצבא, הסברתי עד כמה חשובה דוגמה אישית. ליד המדורה בלילה ניהלתי דיונים רציניים. "עזוב אותך", אמר לי חבר מהצוות, "מה זה חשוב מי ראש ממשלה. תן ליהנות מהחיים, לטייל עם הג'יפ, לשים את הראש על דיונה".
בחודשים האחרונים הכל השתנה. אנחנו מדברים על המדינה, על הממשלה, על פוליטיקה. יהונתן גפן כתב פעם על הנאמנות שלו לחבר'ה מהפלוגה. זו הנאמנות היחידה שנותרה לו, הוא טען. ואני כבר אז הבנתי על מה הוא כתב.
הרפורמה המשפטית לא הפחידה אותי, מהרגע הראשון הייתי בעד שינויים במערכת המשפט. הפחיד אותי מה שקורה לחברים שלי. התחושות שלהם. חשבתי שהממשלה הזאת תחזיק מעמד שלוש שנים, כי בישראל לא מסיימים קדנציה אף פעם. הם יעשו כמה שינויים, יחטפו קצת ביקורת, והממשלה תיפול בגלל ענייני ביטחון ודת־ומדינה.
מהר מאוד התגלה הנתק. הנתק של הממשלה מהחברים שלי. אין שם אנרכיסטים, לא מרצדסים ולא רולקסים. רק אנשים טובים, ציונים שמאמינים במדינה הזאת ומשהו זעזע אותם. אלה לא רק "כמה התבטאויות בשוליים", כמו שמסבירים תומכי הממשלה. זו אווירה. תחושה שעוברת מלמעלה לרחוב. תאשימו את המפגינים, את התקשורת - זה לא משנה דבר. זו התחושה, והמחשבה שאפשר להתעלם ממנה היא שגיאה אסטרטגית.
חבלי זוג
התגייסנו יחד 70 ילדים, ביום חם של תחילת אוגוסט. אחרי כמעט שנתיים סיימנו את מסלול ההכשרה 22 מבוגרים. במונחים כלכליים מדובר בניהול כושל. משקיעים בהרבה - מקבלים מעט. עסק לא היה שורד ככה, אבל בצבא השרידות נבחנת אחרת.
רוב המתגייסים במחזור הגיוס שלנו פרשו באמצע המסלול, עברו ליחידות אחרות בצבא. שניים, כאמור, איבדנו בדרך. רובם גדלו בהתיישבות העובדת, קצת בעיר ושלושה מאיתנו בהתנחלויות. לפעמים היו לנו ויכוחים מלאי להט. אידיאולוגיה מול אידיאולוגיה. הם האמינו שרבין יביא שלום, אני התנגדתי בשם ארץ ישראל. רבין נרצח, ואנחנו שרדנו את הטראומה הלאומית הזאת.
עם השנים הוויכוחים נעלמו, הדעות התמרכזו, המציאות דאגה לכך. החיים יישרו אותנו עם משפחה, ילדים, משכנתא. את ההתנתקות, עוד טראומה לאומית, גם עברנו יחד, עם הוויכוחים והקבר של יוחנן שפונה ונקבר שוב.
לכל אחד מאיתנו יש אין־ספור סיפורים על איך מייצרים חברים מאנשים שמגיעים ממקומות כל כך שונים. בשייטת השיטה הכי טובה היא לקשור אותך. לא במטאפורה אלא עם חבלי זוג. כך אני ואגוזי, שהתגייס אחרי שנת שירות בנוער העובד, קומונר שמעולם לא נזקק למגפון. שמו אותנו באותה מחלקה בטירונות, אותו אוהל, אותם מפקדים. רבנו לעיתים קרובות על ימין ושמאל. הוא מקיבוץ חוקוק ואני מאלקנה.
באחד הערבים, אחרי מריבה קולנית, החליטו ללמד אותנו איך מייצרים חברים במדים. אחד המפקדים חיבר אותנו בחבל זה לזה, יד ליד. על הגב הלבישו תרמיל מלא בחול, ועל הכתפיים אלונקה עם שקי חול. הקפנו את הבסיס. אנחנו קבועים מתחת לאלונקה והשאר מתחלפים. כשסיימנו הכתפיים כאבו, הראש עוד יותר. לא דיברנו אחד עם השני - בבוקר היינו חברים.
אני לא מוכן לוותר על זה בעד שום הון שבעולם, בטח לא הון פוליטי מושחת. אין במדינת ישראל כלי טוב יותר להילחם בשבטיות המקוללת מאשר הגיוס לצבא, השירות המשותף. התמונות בכיתה ובקיוסק של הרמטכ"ל. מטס חיל האוויר ביום העצמאות. והחבר'ה מהפלוגה. השבוע קראו בערוץ 14 להתנגדות שלי לחוק ההשתמטות "המרדה". בעיתון חרדי קראו לזה "פעילות נגד הדת". עולם הפוך.
אני נלחם בחקיקה מוצהרת של השתמטות המונית, במגמות הפוסט־ציוניות, במתקפות על הצבא והשב"כ מצד חברי קואליציה. בטרללת הרוחבית. אני נלחם לא בשל נוסטלגיה לצבא העם אלא בגלל העתיד. בגלל הילדים שלי. כי אני ציוני ויהודי. אתם תראו, בסוף לא תהיה שום ברירה מלבד ממשלת אחדות ציונית שתוודא שיש כאן חוקה, שוויון זכויות וחובות. נשמע רחוק? תמיד זה ככה. אם צריך, נקשור חבלי זוג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו