עין לציון עצומה: ישראל התעקשה להיות האישה המוכה של יאסר ערפאת

"האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים", שרו משינה שנה אחרי שנחתמו ההסכמים ההם. איני יודעת מי האויב שראו לנגד עיניהם, אבל מדובר בזיקוק הזעזוע שחוויתי כילדה בכיתה ו', אשר בירת נורבגיה ושנת בת־המצווה שלה התנגשו.

עד 1993 ערפאת היה האיש המפחיד שמראים בטלוויזיה בחלק הקשוח של החדשות. הוא היה הפנים של הרוע, ואני לא שופטת כאן על חיצוניות. כל ילד ידע שהאיש עומד בראש המאבק החמוש נגד ישראל; שהוא הקים את פת"ח ואת אש"ף, שהוא רוקח פיגועים, פוקד מחבלים ומגייס כספים מכל העולם כדי לרצוח אותנו ולהעלים את ישותנו המדינית.

אשף במערכות יחסים

כשבגרתי גיליתי שלא רק איתנו היתה לו בעיה - שלטונות סוריה השליכו אותו לכלא כבר בשנות ה־60. בהמשך, כשחזר לירדן, הסתנן ממנה אלינו ומצא מרגוע זמני בניסיון פיצוץ המוביל הארצי ובפיגועים נוספים. הפתעה ורמז מטרים בחובה - הטרור הזה בוצע עוד לפני מלחמת ששת הימים, כלומר השטחים עוד לא היו כבושים. מוזר, אם כן, שגם הזעם וחיבת הדם לא נכבשו.

כשסיים את הפרק הבלתי נשלט הזה, השתלט עם כנופייתו על המועצה הלאומית הפלשתינית של אש"ף והחל לתת שם את הטון. כך קרה שבראשית שנות ה־70 הקים בסיס לוחמה ואימונים לא רחוק מישראל, בירדן. התנהלותו איימה על השקט האזרחי בירדן וגרמה לסכסוכים רבים בשטח. הפלשתינים בראשות ערפאת והילידים הירדנים נלחמו זה בזה עד שהמלך חוסיין "השיג" הפסקת אש. ראש אש"ף הטרי אמנם התחייב בפניו שינצור את האש, אך ראו זה פלא - בו בזמן המשיך לארגן פעולות טרור דרך שליחיו.

ב־1 בספטמבר 1970, 23 שנים לפני שלחץ את היד על מדשאות הבית הלבן, וידא שמישהו ילחץ את ההדק ויתנקש בחוסיין מלך ירדן. הניסוי נכשל, המלך חי, אך הפוליטיקאי ספוג הדם שניסה להנהיג את הפלשתינאים לא נרגע. הירדנים לא פראיירים, וניסיון ההתנקשות גרם לחידוש הקרבות מצידם. אש"ף בראשות ערפאת תקף בחזרה והתפתחה מלחמת אזרחים שנמשכה חצי שנה. היא נגמרה רק כאשר ממשלת ירדן החליטה לסלק את הפלשתינים האלימים בראשות ערפאת. ממש כך.

הירדנים גירשו את מי שחיבל להם בחיים. פשוט זרקו אותו החוצה. שנה אחת הספיקה להם כדי להבין למה האיש מסוגל ולדמיין מה עוד עלול לקרות. הם לא שלחו אותו לטיפול, ולא הציעו לו שטח עם מחנה אימונים מושקע יותר ללוחמיו. גם לא חבילת נשק לשיקום. הם פשוט זרקו אותו החוצה בלי למצוא לפושע דיור חלופי, בתקווה שיתפגר.

איך אומרת מירי בלקין? אויבים לא מכניסים הביתה.

הוא מצא מקלט בביירות, ואחרי שהקים שם מפקדה חדשה התוודע פנימה לשנאתו העמוקה לנוצרים - כך התפלק לו טבח של 600 מהם. נוצרים לבנונים לא חמושים.

באמצע שנות ה־70 הבין כנראה הפוליטיקאי שאין לו סיכוי למצוא שקט אצל אחיו מנהיגי מדינות האסלאם. הם קלטו אותו מהר מדי. יאסר (שם בדוי, אגב, המקורי יקפוץ לכם בגוגל) הרגיש בשל לשוב ולהתמקד בבעיה היהודית. כחלק ממיזם הקאמבק הפופולרי הוא הגיע לנאום באו"ם והפציר באזרחי ישראל לחיות בשלום. האאוטפיט כלל חגורה עם אקדח, כזה שרואים מרחוק. בעולם הנאור והלבן מתרשמים מכוח, מפחדים מהפחד.

לישון עם האויב

אחרי 15 שנים, שלוש מדינות ערביות שהוקיעו אותו, עשרות פיגועים והכרזה אחת על מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים, חזר ערפאת לנאום בוועידת האו"ם שערכה לכבודו חאפלה מיוחדת בז'נבה. בנאומו הרחיב על אשמתה של ישראל בסכסוך, מה שגרם לאמריקנים לחבק אותו בחום כמה שנים ברצף, חיבוק שנמשך עד שהיה ברור שהאיש חזר לפיגועים שלו.

במלחמת המפרץ הוא תמך בסאדאם חוסיין מנהיג עיראק, וזמן קצר לאחר מכן קיבל הראיס הזמנה רשמית להשתתף בוועידת מדריד. משם הדרך להסכמי אוסלו היתה קצרה. יהודים זה עם מזוכיסטי. צדקתי כילדה, וצדק רוב מוחלט של הישראלים, שפחד מפניו של הרוע.

אבל אף ממשלה מימין או משמאל לא היתה אמיצה מספיק כדי להפסיק את הדפוס הזה. לחיצת היד על מדשאות הבית הלבן מוכיחה שההיסטוריה חוזרת כאשר לא לומדים ממנה.

ישראל התעקשה להיות האישה המוכה של יאסר ערפאת, וככל שהוא היה אלים יותר ומתוחכם יותר, היא קדה לו קידה יותר עמוקה כאשר חזר אליה עם פרחים יום אחרי שהרביץ לה. אישה־סמרטוט שתיתן לגבר האלים שלה את פרטי חשבון הבנק, תבנה לו בית בתוך המגרש שלה, תרכוש עבורו אקדח להגנה עצמית ותופיע איתו בפומבי - תישלח לאבחון פסיכיאטרי, בהנחה שאיבדה כל רצון לחיות ועתה היא מסכנת גם את ילדיה וגם את שכניה. אבל האומה ששרדה את שואת אירופה לא רק מפחדת מאנשים רעים, אלא משווה כל מציאות לגיהינום שהיה לה אז. כשאלה המשקפיים, מצבנו עדיין בסדר.

בבית הספר שבו למדתי בתל אביב קישטו את המסדרונות לקראת לחיצת היד ההיסטורית. בד ענק נפרש בחצר המרכזית, כדי ש־700 תלמידים ואנשי צוות יציירו את דיוקנם המחייך בצבעי שמן בהירים, בריבועים מדויקים שהוכנו מראש תחת הכותרת המזמינה "בוא שלום". תמונות המיזם פורסמו, ועותק מיוחד נשלח לקברניטי ההסכם, מנהיגי המדינה. בעיתונים כבר בישרו על רצח ראשון בוואדי קלט ועוד אחד באל־בירה, ובקריית ארבע, וברמלה ובחדרה. אבל ההפנינג נמשך, כמו גם המחויבות של האישה המוכה לשר המרצחים. נשארתי בכיתה. לא רציתי ללכת לצייר עם כולם את הפחד הזה. הריבוע שלי נשאר ריק כמו רשימת ההתחייבויות שמילא הצורר בדרך לשלום החדש.