שבירה כדי לבנות מחדש: המשבר יכול להפוך לכור היתוך להסכמות

שום דבר רע לא קרה השבוע לדמוקרטיה עקב חקיקת החוק לצמצום עילת הסבירות. הטענות בעניין הזה כוזבות ומגמתיות. אבל משבר יסודי אכן מטלטל את החברה, והאשם לא נטוע רק בצד אחד של המפה. הוא תוצר של צירוף נסיבות שטני, משקעי עבר כבדים והרבה מניעים זרים, בשני המחנות. אך המשבר הזה הוא לא בהכרח רע: נסראללה, אבו מאזן והאייתוללות עוד עשויים להתבדות בגדול, ולגלות שהחברה והמדינה יצאו ממנו דווקא מחוזקות.

כי המשבר חשף בקיעים שטויחו ולא טופלו לאורך השנים בעסקאות פוליטיות מגונות. הן טושטשו בידי תקשורת מגמתית, והסיטו את תשומת הלב מפצצת זמן חברתית שהיתה מתפוצצת בהכרח בעתיד. ואולי דווקא עכשיו, משנחשפו מלוא סכנותיה, היא תנוטרל. הטעויות החמורות שביצעה הקואליציה והיעדר המעצורים של ראשי המחאה הבליטו בקיעים באמנה החברתית שלנו, שאולי בגלל חשיפתם יביאו לבנייה מחדש, בריאה יותר. העיצוב לא יהיה בקווי המתאר שתכננו בקואליציה, ולא באלו של מובילי המחאה, אלא במתכונת שתתאים לרוב מוחלט של אזרחי המדינה, ולא בהכרח למתיימרים להנהיג אותה.

חקיקת אין ברירה

אדריכלי המחאה לא הותירו ביום שני כל ברירה לראשי הקואליציה, אלא ללכת עד הסוף ולהעביר את החוק. שום ממשלה ושלטון דמוקרטיים לא יכולים לקבל ניסיון סחיטה באיומים שהונח לפתח הרוב הפרלמנטרי: מהומות אלימות ברחובות, סרבנות בצבא, איומי BDS כלכליים, מרידה של ארגונים סטטוטוריים וראשי גופי מדינה - מלשכת עורכי הדין וההסתדרות הרפואית ועד ליועמ"שית. ניסיונות מרד כאלו צריך קודם כל להדוף ללא מצמוץ.

האקדח שהוצמד לרקת הקואליציה כלל גם דרישה אולטימטיבית לקבל בהסכמה רחבה את התיקון לחוק, וכל מהלך תיקון עתידי: הדרישה למתן זכות וטו לאופוזיציה, צבועה במיוחד, בייחוד כשפוליטיקאים מתחסדים כמו יאיר לפיד ניסו לטרפד באמצעותה את מהלכי הממשלה.

נזכיר שלא היתה הסכמה רחבה כשחוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על ידי 30 וכמה מחוקקים, ללא נוכחות רוב חברי הכנסת. ודאי שלא היתה הסכמה לשינוי השיטה המשפטית והמשטרית שלנו בידי אהרן ברק וכמה מעמיתיו, שיצרו כוח שיפוטי הניצב מעל לרשויות המוסמכות לחוקק ולנהל את המדינה. מובן שלא היתה הסכמה כשמיעוט פרלמנטרי הכריח אותנו, בניגוד להבטחות הבחירות שלו, להכניס את ארגון הטרור אש"ף ללב המדינה בהסכמי אוסלו. לא היתה הסכמה גם כשראש ממשלה שנמלט מתיקים פליליים החליט לעקור את חלוצי קטיף, והפקיר אותנו לאיומי ארגוני הטרור של עזה. בימים ההם טענו באוזנינו, כשרמסו באכזריות לפחות חצי מהעם, שבדמוקרטיה מקבלים החלטות ברוב פרלמנטרי, כי זו השיטה. ובכן, השיטה עבדה גם השבוע. הרוב הדמוקרטי המובהק הפעיל את סמכותו, רק שהוא עשה זאת למטרות טובות, לשינוי.

דין וחשבון פנימי

אבל אחרי הדיפת ניסיון המרד שרקחו בזדון אהוד ברק ושות', הגיע הזמן שהקואליציה תביט בעיניים פקוחות במציאות שהתהוותה, ותשנה כיוון. קודם כל, חייבים לפענח מה מפחיד ומקומם כל כך הרבה ישראלים טובים, מהטובים ביותר, שיוצאים לרחובות. השבוע אמנם לא התחוללה כל פגיעה במרקם הדמוקרטי, אבל ניסיון אמיתי לפגוע ברקמת החיים של הציבור הרחב עלול באמת לפרק את החבילה.

המחאה מספקת קריאת השכמה ערכית לכל מי שהיו מבושמים מתוצאות הבחירות האחרונות, במיוחד מי שהתכוונו לנצל את הרוב הפרלמנטרי כדי לפעול בניגוד לעמדות רוב הציבור. חשוב שתומכי הממשלה יפנימו כי רוב מתנגדי הרפורמה לא חוששים בהכרח מהדינמיקה המשפטית־חוקית המתוכננת, אלא מניצול לרעה של הכוח שיתווסף לכנסת ולממשלה עקב כך. ניצול לצורכי שחיתות אישית, לצד קידום מנטליות של שחיתות בתחום המינויים והמדיניות. והכי חמור - ניצול הכוח הפרלמנטרי והממשלתי כדי לשנות מהיסוד את האופי של מדינת ישראל. לא כדי לחזק את המהות הציונית־לאומית, אלא כדי להפוך את ישראל לדתית־חרדית. בין היתר, לכפות נורמות שפוגעות בחירויות הפרט ודוחקות החוצה את אורח החיים ואת התפיסות של לפחות חצי מהציבור.

בחששות אלו חייבת הקואליציה להתחשב, גם ערכית וגם פוליטית. אין ספק שמבחינת חלק מחברי הקואליציה, בוודאי בליכוד, בלון האשמות הכזב שניפחו גייסות קפלן קל לפיצוץ. לאנשים כמו ניר ברקת, יואב קיש ואף יריב לוין קל להגיע להסכמות ולכרות אמנה חברתית מוסכמת עם רוב הציבור, כי הם עצמם נטועים באותה מערכת הערכים של רוב המוחים. עליהם מוטל לשכנע שאין ממש בתסריטי האימים שרקחו מובילי המחאה, והשכנוע יושג רק במעשים ובדיאלוג, ולא במילים ריקות.

בד בבד, המרכיבים החרד"ליים בקואליציה חייבים להיפרד נפשית מהשאיפה להנחיל את ערכיהם השמרניים על יתר הציבור. הם לא יוכלו ליישם ערכים אנטי־להט"בים, אלא רק למנוע טרלול נוסח קיצוני הפרוגרסיבים בארה"ב. הם לא יצליחו לשנות את הצביון הכללי של האוכלוסייה מחוץ לקהילות שלהם. במקום זה, שיתרכזו בתחומים שבהם יוכלו להשיג הסכמות רחבות: ביטחון, התיישבות, חיזוק הזיקה הציונית והלאומית. רק לא כפייה דתית. שיתמקדו בחקיקה חשובה, מהסוג שהובילה אורית סטרוק, שתאפשר לחזק את הנוכחות היהודית בגליל ובנגב. גם המשילות שמבקש איתמר בן גביר, אם תבוצע בתבונה ובממלכתיות, תזכה לתמיכה רחבה.

הסיבה המוצדקת למרד

והכי חשוב - לבלום את התיאבון החרדי, שגם מהווה סיבה מרכזית להזדעקות המוחים וגם מסכן את עצם קיום החברה. כי חוק יסוד: לימוד התורה, למשל, שחלק מהמפלגות החרדיות ניסו לדחוף את חקיקתו השבוע, הוא סיבה אמיתית למרד. עד כדי כך, שאילו המחאה היתה מתמקדת רק בתחום השוויון בנטל, היא היתה סוחפת את המרבית המכרעת של העם, כולל אנשים כמוני. במיוחד אם גנץ ולפיד היו מתחייבים שלעולם לא יסכימו להקנות לחרדים כרטיס נסיעה בחינם, בניגוד לרבין, לפרס ולנתניהו. מעתה חייבים לשנות את כללי המשחק: מי שרוצה זכויות חייב לשאת בכל החובות - עבודה ולפחות שירות לאומי. אין חוצפה גדולה יותר מהדרישות החרדיות הנוכחיות, ואין סכנה גדולה יותר לחברה מהמשך טיפוח הקו שהנחיל בעניינם דוד בן־גוריון, שמוביל אותנו לתהום.

ולמרות הכל, חום הימים האחרונים יכול וצריך לשמש כור היתוך מחודש לעיבוד הסכמות ביניים בין שני המחנות. הסכמות שיהפכו בעתיד לאמנה חברתית חדשה, שתביא בחשבון את הרצונות ואת הצרכים של הרוב הציוני, שלא באמת חלוק בערכיו המרכזיים. מי שצריכה להוביל את השיירה עכשיו היא בהחלט הקואליציה, ואליה חייבים להצטרף הגורמים האחראיים מהאופוזיציה. זהו הזמן לאחריות לאומית, תוך הבנת גודל הסיכון, אבל גם הסיכוי.