אסור להיכנע לשיח שמתקיים עכשיו. מציאות שבה יש במדינת ישראל רק שני מחנות עם קולות אחידים היא שקר, גם אם מהדהדים אותו באינספור הזדמנויות. "תבחר" - זה המסר. אתה בעד הרפורמה או בעד שמילואימניקים ותיקים יפסיקו להתנדב. אתה תומך בקריאות למרי אזרחי של אהוד ברק ויאיר גולן, או שאתה תומך בממשלה שלא מצליחה לעשות שום דבר בשום תחום.
אז במקום לבחור, המילים הבאות מיועדות לציבור גדול. ישראלים טובים שמשרתים בצבא, משלמים מסים ואוהבים את המדינה, אבל חשו השבוע את עוצמת הבדידות הפוליטית. הן נכתבות אחרי שגם השבוע ניהלתי ויכוח פומבי ואישי נגד הקריאות להפסיק לשרת במילואים. קריאות שאם יתממשו, תהיה זו סכנה לעתיד המשותף שלנו כאן. אני נגד הממשלה הזאת, אבל אסור להיות נגד המדינה. הממלכתיות קיימת גם כשאין בזה משיכה גדולה, מתוך חשיבה תועלתנית, כי אחרת אי אפשר לנהל מדינה.
וכן, אני יודע היטב, על בשרי, כשר בממשלה האחרונה, שכל חברי הקואליציה שמתלוננים על חציית קווים אדומים, חצו כל קו אדום אפשרי רק לפני כמה חודשים. סמוטריץ' וחברי הליכוד שלחו עבריינים ותלמידי ישיבות להפגין ליד בתים של חברי ימינה, עד שנשברו. בן גביר הסתובב בכל זירת פיגוע והפריע לכוחות הביטחון, כדי לקבל חמש שניות תהילה במסכים. ונתניהו ניצח על התזמורת, ופה ושם טען באנגלית שישראל היא דיקטטורה. אין לי טיפת כבוד לטענות שלהם.
אין לי ציפייה שינהגו אחרת בפעם הבאה. אבל יש לי תחושת אחריות לעתיד המדינה. זה הבית שלי. אם יקרה לו משהו בדרך להחלפת ממשלה שאני רוצה להחליפה, זה שלי. בניגוד לטענות על פוסט־ציוניות או ממלכתיות, אין אנחנו והם. הכל שלי - הצבא, המשטרה, מערכת המשפט. גם כשצריך ורוצים לתקן.
זו הסיבה שאני מנהל את הדיון הזה עם מילואימניקים שחושבים שצריך להפסיק להתנדב. זה קורה בווטסאפ של המילואים שלי, וזה קורה מעל דפי העיתון. ואתם יודעים מה? לי מותר, בניגוד לפרוש ולחבריו שלא שירתו בצבא. זה ויכוח של אוהבים. מי שמשרת, יש לו זכות גדולה יותר. האנשים שמתווכחים איתי סיכנו את חייהם כשאחרים השתמטו. אני לא מזלזל בחשש שלהם לעתיד ישראל. אני פשוט חושב שזה אסון אם המיעוט המשרת יתפורר. אין לנו קבוצה אחרת שסוחבת את המדינה על כתפיה.
מול העמדה הזאת נוצר גל אנשים של כועסים ומקללים. אם אתה מתנגד להפסקת מילואים, אתה בצד השני. אויב. יריב. ביביסט או סתם נטול עמוד שדרה. תבחר איזו קיצוניות מתאימה לך, או שאין לך זכות קיום.
לשבור את התיוג
נסעתי השבוע ליישוב עלי כדי לנחם את משפחות הנרצחים. בדרך התנוססו שלטים שקראו לסמוטריץ' ולבן גביר לשים לב שאלוף הפיקוד עושה מה שהוא רוצה. הם לא אשמים, הפוליטיקאים. האשמים הם תמיד אלה שמתחתיהם. זו תמצית הנכלוליות. מקבלי ההחלטות לא אשמים. הרצפה עקומה, הדרג המבצע שמשקיע את זמנו בהגנה על ההתיישבות אשם. התרגזתי והמשכתי. בעלי פגשתי חברים ותיקים. זה אחד היישובים עם ריכוז הרצינות והאחריות הכי גדול שאני מכיר. יש שם גם רבנים שסובלים מהומופוביה או מאובססיה, אבל הרוב שמתגורר שם שווה היכרות, ולא משנה עם אילו עמדות פוליטיות באים.
לא הם עומדים מאחורי השלטים. לא הם אחראים לבן גבירים שמתפרעים. ובכל זאת, בשיח מבקשים להצמיד אותך למחנה. הם אלה שסובלים. את זה בדיוק צריך לשבור, אחרת אין סיכוי לייצר פה גשרים ביום שאחרי. יש ימין ציוני שמוכן להילחם מלחמת חורמה במחבלים פלשתינים, להקריב את חייו ולשלוח את ילדיו לצבא, אבל לא חי בשלום עם צעירים חובשי כיפה שפוגעים בחפים מפשע ומתקיפים קציני צה"ל. הוא לא מגמגם ולא מתבלבל. הצבא זה הוא ובני משפחתו. כשקוראים לאלבז המח"ט רוצח, זו קריאה שמכוונת כלפיו. זו פגיעה בו, בבטן.
יש ימין ציוני שלא מוכן להמשך המונופול של החרדים על היהדות. הוא לא מוותר על זכויות וחובות לכולם. מסלולי שירות לאומי גם לחרדים ולערבים. יש ימין שלא מוכן שהנציגים שלו יצעקו כמו דיסטל, ישנאו אשכנזים כמו אמסלם ויגידו למילואימניקים ללכת לעזאזל כמו קרעי. הוא לא בכת. לא של ביבי, וגם לא של אלה שהפכו את ביבי לאויב האומה.
ביבי כבר לא חשוב. גם המשפט שלו משני. אנשים מוכי ירח מדקלמים כל משפט של אלשיך כאילו מצאו מטמון זהב, על מה שהיה לפני שלוש שנים. מפרשים הערה של שופטים לפרקליטות ומנתחים אינטרסים סמויים. בינתיים, מדינת ישראל עולה בלהבות. מאבדים את הנגב והגליל, פרוטקשן בכל פינה, מספר נרצחים מהגבוהים מעולם, שנאת חינם, חוסר יכולת בסיסית לשלב חרדים, משבר גיוס עצום ומשבר מילואים. זה לא מספיק כדי לנהל דיון רציני?
אני מאחל למדינת ישראל ולנתניהו שהוא יגיע לעסקת טיעון ויפרוש מהר ככל שניתן. אני אכבד כל החלטה של בית המשפט, לא רק מה שמתאים לפוזיציה באותו רגע, אבל עם כל הכבוד לבעיות האישיות של נתניהו ולחובבי הז'אנר המשפטי, אותי מטריד העתיד של המקום הזה.
איך ממשיכים לחיות כאן יחד? ההבדל היחיד בין הימין הציוני הזה לשמאל הציוני הוא אולי בוויכוח על פתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני. אין סיבה ששמאל ציוני ישתוק ויקבל את דין גולן. אין סיבה שלא ימחה כשהופכים את המילואים לכלי לגיטימי. אין שום היגיון שאיש ימין יזדהה עם הליצנות של בן גביר, החרד"ליות של סמוטריץ' או הקשקשת של גוטליב ודיסטל. זה לא עניין של זהות אישית או התנגדות לממשלה. היא תקרוס ותוחלף בסוף. זה עניין של אחריות. על זה חייבים להילחם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו