מי מעדיף להשכיח ולהדחיק את לקחי ההתנתקות?

לאחרונה הוזמנתי להקרנה ביתית של סרט דוקומנטרי, שלא זכה ושספק אם יזכה להגיע למסכים הציבוריים. הוא עוסק בנושא שמודר מהשיח כמעט לחלוטין, אף שמדובר באחד המעשים החמורים ביותר בתולדות המדינה, בטראומה ובטרגדיה לאומיות. אלו, כמובן, הגירוש והעקירה של יישובי חבל עזה, שהתרחשו השבוע לפני 17 שנה.     

הסרט "לב שבור שפה פצועה", של הבמאי והמפיק מורדי קרשנר, יצא לאקרנים כבר לפני כארבעה חודשים, אבל פרט לדיווחים ספורים בעיתוני ימין מובהקים, איש לא שמע עליו. הערוץ הציבורי לא רק שלא מימן, אלא גם לא מצא לנכון להקרין אותו, חרף פניות לפרנסיו. מובן שהערוצים המסחריים לא מעלים על דעתם להקרין את עוכר השלווה הזה. כי קשר ההשכחה וההדחקה נמשך במלוא עוזו.

זהו קשר שהתחיל במסע האיתרוג של מעשה הפשע עצמו, שכונה בשפת כזבים "ההתנתקות" ונמשך מאז ועד היום, אף שבשנים שחלפו אין איש הסבור שאכן התנתקנו מעזה או שהמטרות שהציבו אריאל שרון ושותפיו אכן הוגשמו. לכל ברור שהמצב בדרום הוחמר הרבה יותר, ראו רק את העוצר שהוטל השבוע על כל יישובי עוטף עזה - תוצאה ישירה של הבריחה והעקירה ההיא. והנה גם השבוע, כמו ב־17 השנים האחרונות, איש לא דורש להקים ועדת חקירה, לבוא חשבון עם האחראים, שלא לדבר על הסקנת מסקנות. איש גם לא מכה על חטא או פשוט מבקש סליחה, מהעקורים, מכולנו.

גיבורי הסרט הם שורת מגורשים מגוש קטיף. כולם אנשים מתוקים, אידיאליסטים, תמימים עד כאב. ולמרות מה שחוללה להם החברה הישראלית ומי שעמד בראשה, אין להם היום רגשות זעם ונקם, חלק אפילו שואלים את עצמם איפה הם והן טעו.

פשע של איוולת

כמה מרואיינים מקיבוץ זיקים - מי שבאיוולתם ובערלות ליבם דחקו למעשה הטירוף של בניית מדינת טרור על סף ביתם - לא מביעים חרטה או אפילו הודאה בטעות, אף שהמגורשים המוכפשים תפקדו כשכפ"ץ של המדינה ושלהם באופן אישי. היחידות שמביעות חרטה הן שתיים מהקצינות שהוצבו אז במעגל הראשון של המגרשים. להן המעשה לא מניח עד היום, הן מעידות שהמצפון שלהן מלא וכבד. כמי שהתגייסו לצבא בתחושה של שליחות - כקצינות הוראה, הן הובלו לבצע פשע של איוולת. אחת אפילו מצהירה שאז חשבה כי נכון לציית לפקודה, אבל היום היא סבורה אחרת.

פרט לחלקים נרחבים בתקשורת, באקדמיה ובחוגי התרבות, להכחשה ולהדחקה המכוונת שותפים כל מי שטוען היום לראשות הממשלה. מיאיר לפיד, דרך בני גנץ ועד לבנימין נתניהו.

נתניהו לא רק שלקח חלק פעיל בהצבעה בעד המעשה החמור, גם היום הוא מכשיר את השרצים. לאחד מהשותפים המרכזיים בפשע, גלעד שרון, הוא מאפשר להתמודד בפריימריז בליכוד, כאילו כלום; לאחר, אורן מגנזי, עוזר של שרון באותה העת, שלקח חלק פעיל במזימה, קיצר נתניהו את תקופת ההכשרה כדי שיוכל להתמודד ברשימת הליכוד. ובכלל, מאז ועד היום נתניהו לא עשה דבר כדי לתקן את התוצאות האיומות של הצבעותיו.   

את הסרט, שמומן על ידי המרכז למורשת גוש קטיף, צריך לראות, ולו כדי לא לשכוח. ובכל זאת קיימת נחמה אחת בימים האלו: דומה שהישראלים הטמיעו את הטיפשות לצד הרשע של "ההתנתקות", ובייחוד הבינו שאסור לחזור על שום דבר דומה. כך, אף שמכחישים ומדחיקים, הלקח ברור. ואם מרבית הישראלים מבינים שאסור להיכנע שוב לאשליות שלום, לא בנוסח החלומות התלושים של אוסלו ולא במתכונת הבריחה של גוש קטיף, הקורבן לא היה לשווא. 

המרוץ אחרי החרדים

קצת יותר משנה אחרי הניתוק של העסקנים החרדים מעטיני המדינה, חזרו המפלגות החרדיות להיות הסחורה החמה בשוק. החבירה התמוהה בין תקווה חדשה לכחול לבן נבנתה על הנחה, שדווקא גנץ וסער יצליחו להקים קואליציה ללא הליכוד, על בסיס החרדים. על פי התסריט, נתניהו וגושו לא יגיעו ל־61 ואז דווקא הם ישכנעו את דרעי וגפני להכתיר את גנץ כראש הממשלה, ללא הליכוד של נתניהו. איך יעבוד המהלך הזה לא באמת ברור, מה שברור הוא שהתחדש החיזור האינטנסיבי אחרי אדמו"רים ורבנים, דווקא מצד מי שטוענים להיות אלטרנטיבה לנתניהו ולדרכיו, גם מול החרדים.

מייד אחרי המהלך של גנץ וסער נודע שגם יאיר לפיד משקיע מאמץ משלו לחלות את פני החצרות החרדיות. הדיאלוג המביך שנחשף בינו לבין העיתונאי החרדי מנחם טוקר, לימד עד כמה גם לפיד רודף אחר שחורי החליפות. כך, כשנה אחרי היומרה להנהיג נורמות התנהלות נקיות במדינה, שבו גורמי השמאל ב"ממשלת השינוי" למרוץ אחר החרדים, מרוץ חמור ומסוכן.

לא מפתיע שמי שניסו לשנות את המשוואה מול החרדים הם דווקא שרי הימין בממשלה הנוכחית, במיוחד מתן כהנא ויועז הנדל, שגם שילם מחיר על כך שהעז לפגוע בשליטה של עסקני החרדים בשוק הטלפונים. ובכלל, מי שאולי תטרוף את הקלפים תהיה הרוח הציונית של שקד והנדל - שאם רק תעבור את אחוז החסימה תהפוך בעצמה ללשון המאזניים. אבל בינתיים חשוב לתת לעצמנו דין וחשבון לגבי המחיר שמוכנים לשלם היום גם ראשי המחרימים הקדושים של נתניהו, בשם התקינות והצלת הדמוקרטיה.  

המחיר הזה הוא אחת הקללות החמורות ביותר של החברה הישראלית. שורשיה בימים שבהם השמאל הישראלי היה מוכן להוריד עבור החרדים את השמיים, כדי לנצח בוויכוח על עתיד יו"ש. שולמית אלוני אמרה אז שבשביל "שלום" היא מוכנה אפילו ללכת עם שטריימל. הליכוד, מצידו, לא נשאר חייב וכך נכנסו למאוץ פטאלי.

זהו מרוץ שמסכן את עצם הקיום של החברה הישראלית. הוא גרם לבניית מבנה חברתי בארץ הקודש, שכמוהו לא היה מעולם בעם היהודי, אפילו לא בפירמידה ההפוכה של העיירות היהודיות לפני השואה. זוהי פלנטה שבה ציבור שהולך וגדל בכל יום - גדל גם באופן יחסי לחלקו בכלל האוכלוסייה - נהנה מזכויות ללא חובות. והכל דווקא באמצעות המשאבים של יתר הציבור. ברובו המכריע הוא לא מסכן את נפשו ולא תורם לכלל החברה, חלקים גדולים ממנו לא עובדים ולא משלמים מסים. לכן המשך הגידול של המגזר הזה, בנורמות הנוכחיות, הוא פצצת זמן מתקתקת. בעתיד הלא רחוק לא יהיו למדינה משאבים להמשיך כך, וכאשר משלמי המסים והמתגייסים יהפכו למיעוט, אין ספק שהם יסרבו להמשיך להיות חמורו של האברך: סכנה כבדה תוטל על עצם קיומה של המדינה. לכן כל מי שמתכנן ללא בושה להגיע לשליטה במדינה על בסיס המשך ההיענות לכל הדרישות הפסולות של העסקנים החרדים, המנציחים את השיטה, יהיה אחראי לאסון הממשמש ובא. לידיעת המצביעים כולם.