זה כבר לא עניין של ימין ושמאל, קואליציה או אופוזיציה: הרכבת שלנו יורדת מהפסים. התלות והמשך ההסתמכות - של שני המחנות הפוליטיים - על מפלגות אנטי־ציוניות שחותרות בגלוי תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, היו מטורללים מלכתחילה, ובימים אלה הם מתגלים כטירוף מוחלט וכאיום על האופי הציוני והיהודי של המדינה.
כולם חוטאים בכך, גם מי שמבקש להישען על ח"כים כאלה - חלקם אוהדי טרור - כדי לקיים את ממשלתו, וגם מי שמבקש להפיל את הממשלה באמצעות אותם ח"כים. חלק מהם, להזכירכם, הלכו לפני שנה לעכו כדי להזדהות עם הפורעים ששרפו ורצחו וביצעו שם מעשי לינץ' ביהודים, ואחד (אחמד טיבי) אף כיהן בעבר כיועץ לרב־המרצחים יאסר ערפאת.
הבעיה, יודגש, אינה בהישענות על ח"כים ערבים, אלא בהישענות על ח"כים שמזדהים עם האויבים הכי מובהקים שלנו. העובדה שכה מהר התרגלנו לתלות הזאת ושהיא הולכת וצוברת לגיטימציה, היא תעודת עניות נוראה בעבור כולנו.
רק לפני שנה וחצי התנהלות שכזאת מצד מפלגות ציוניות היתה בגדר הלא ייאמן וכלל לא היתה עולה על הדעת. רובנו היינו מסווגים אותה על הרצף שבין דמיון פרוע לרעיון עוועים. דפים שלמים אפשר למלא בטקסטים ובהבטחות מצד בנט ונתניהו שלעולם לא יישענו על מפלגות מסוג זה - אבל שניהם הפרו את נדריהם. נתניהו כשניסה להקים ממשלה וחיזר לאור יום אחרי מנסור עבאס וחבריו, "האחים המוסלמים" סניף ישראל, ובנט - שעלה על הכביש שסלל עבורו נתניהו ופרץ את השער.
השינוי הזה, יותר משהוא מעיד על המפלגות הערביות האנטי־ציוניות, שלא השתנו - מעיד עלינו. המחנה הציוני המשתנה מוכן להתפשר עתה על ערכיו הבסיסיים - ולרתום לקטר הציוני גם קרונות אנטי־ציוניים; כאלה שחותרים במוצהר תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
הקרונות הללו מורידים את הרכבת הציונית מהפסים. זה קורה בהר הבית, ובנגב ובסדרי העדיפויות לתקצוב פרויקטים שונים ובסדרי ממשל. בשוליים, הם משפיעים גם על מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. וזוהי רק ההתחלה.
ככל שתתארך התלות במפלגות הללו ובחבריהן, לכל מטרה פוליטית שהיא - הקמת ממשלה, קיומה או הפלתה - התיאבון האנטי־ציוני שלהן רק יגדל והמגמה הזאת תעמיק. דרוש, אפוא, קונצנזוס חדש שיעדיף את היחד היהודי־ציוני, על פני המחנאות המפלגתית, שבראש מעייניה הניצחון על המחנה הפוליטי היריב. מי שימשיך לקדש את השלטון, או את הפלת השלטון בכל מחיר - גם במחיר תלות בגורמים אנטי־ציוניים מובהקים, שלא פעם מזדהים עם אויבי המדינה - יביא, במוקדם או במאוחר, לסופו של החלום הציוני ולמציאות של מדינת כל אזרחיה, כשהמשמעות ברורה: סופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית־ציונית.
עמדת הכוח ולשון המאזניים שבה מוצאים עצמם בימים אלה ח"כים שהיו מעדיפים שמדינת ישראל כלל לא תקום, היא אסונית. הדרך היחידה להתמודד עם המציאות הזו היא שבירת הפרדיגמה והבריתות הפוליטיות הקיימות, כדי שבארץ ישראל תקום מחדש ממשלה שסדר היום שלה ציוני ואינו מאוים על ידי אויבי הציונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו