אהבה בבית ובמחלקת הקורונה: צבי ועלמה פרידלנדר, הורים לשלושה בנים, חוגגים החודש 30 שנות נישואים. את ולנטיינ'ס דיי, יום האהבה, הם כנראה יחגגו בין כותלי בית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שם הם מבלים את רוב שעות היום ונמצאים בו הרבה יותר מאשר בביתם בצור הדסה.
פרופ' צבי פרידלנדר הוא מנהל מחלקה פנימית בבית החולים הדסה עין כרם, ומפרוץ הקורונה מנהל במקביל מחלקת קורונה עמוסה. עלמה היא עובדת סוציאלית בהדסה, ומתחילת המגיפה עובדת גם היא במחלקת קורונה ומסייעת למטופלים ולמשפחותיהם.
"אני וצבי חברי ילדות", עלמה מספרת, "דרכינו נפגשו כשהיינו ממש צעירים, וככל שהשנים עברו הבנו שנועדנו זה לזו. המסלול של צבי היה ברור לו. הוא מגיל צעיר חלם להיות רופא, ועד היום הוא בהדסה. לי לקח קצת יותר זמן. תמיד ידעתי שאני רוצה לעבוד במערכת הבריאות אבל לא ידעתי בדיוק מה ארצה לעשות, ולמדתי דברים שונים.
"אחרי שסיימתי לימודי עבודה סוציאלית, הבנתי שסוף־סוף מצאתי את המקום שלי. חברתי לצבי בבית החולים הדסה עין כרם, והיום שנינו רואים בו בית. למרות מה שכולם חושבים, אנחנו לא נפגשים כמעט בעבודה כי שנינו מאוד עמוסים ביום־יום. גם אם שנינו באותה קומה או מחלקה, אנחנו מתראים רק בבית כמו כל זוג אחר, אבל עם יותר נושאי שיחה משותפים בשנתיים האחרונות. מפרוץ המגיפה העבודה הפכה להרבה יותר אינטנסיבית, במיוחד לצבי".
באשר לצבי, עלמה מדגישה כי "כפנימאי וכמנהל מחלקה, זה לא שהוא לא רגיל לעומס רב במחלקות גם בלי קורונה, אבל המגיפה שינתה הרבה והכפילה את העבודה. השגרה המוכרת נעלמה לה, הכל מאוד דינמי, השעות הן לא שעות, הימים לא ימים והלילות לא לילות. הכל הפך יותר מאתגר, והמשפחה כולה התאימה את עצמה למצב החדש. הילדים יודעים שיש עלינו עומס גדול והבית הוא המקום המנחם, המכיל והמרגיע, ויש בו המון אהבה והמון פרגון, כך שלבסוף תמיד כיף להגיע הביתה".
צבי ועלמה מקפידים לשמור על רגעים קטנים של קרבה ואהבה: "יש יתרונות לעבודה המשותפת. היות ששנינו מגיעים מאותו עולם, אנחנו מבינים אחד את השנייה וזה מקל על שנינו לעבד דברים. בכל פעם שאפשר אנחנו משתדלים לצאת להליכות ארוכות בטבע, ובהיעדר טיסות לחו"ל למדנו ליהנות משבילי הארץ ונופיה. אנחנו לא מוותרים על זה. אלו רגעים שבהם אנחנו בורחים מהכל ונותנים לרוח להוביל אותנו".
"עשיתי עלייה כדי לחיות עם אהובי בישראל"
מריסה בראוור (26) הגיעה לישראל מקליפורניה במסגרת "תגלית" לפני כחמש שנים. "חייתי כיהודייה בארה"ב ומאוד רציתי לבקר בישראל", היא מספרת, "זה תמיד מעניין לבקר במקומות חדשים. אבל במהלך הסיור כאן למדתי כל כך הרבה על ישראל, התאהבתי בה וידעתי שארצה לבקר כאן שוב".
עם שובה לארה"ב, סייעה מריסה בגיוס משתתפים חדשים לפרויקט התיירות החינוכית הגדול בעולם. "אמרו לי שאם אגייס עשרה אנשים שייצאו בזכותי לתגלית, אוכל לחזור לישראל כמדריכה חברתית. מייד נכנסתי לאפליקציית היכרויות של יהודים וניסיתי לגייס אנשים".
באותו הזמן, בר תורג'מן (28) ביקר עם משפחתו באזור לוס אנג'לס כחלק מטיול בר מצווה לאחיו. "החלטתי להאריך את הטיול ולהמשיך לבד בלי המשפחה", בר נזכר, "נכנסתי לאפליקציה בעצתו של חבר ויצא לי 'מאץ'' עם מריסה. נכנסתי לפרטים שלה וראיתי שהיא מגייסת אנשים שייצאו לתגלית".
עקב כך, כתב לה בר כי הוא אינו עונה לקריטריונים מכיוון שכבר יצא לתגלית בעבר כחייל, "אבל זה רק הגביר את העניין מצידה", הוא אומר, "דיברנו לא מעט ויצאנו לדייט ראשון בחוף הים, לא רחוק מהבית שלה. היתה לנו כימיה טובה ובאמת שנהניתי מכל רגע".
"זאת היתה אהבה ממבט ראשון", מוסיפה מריסה. "חודש אחרי שהכרנו החלטתי שאני עושה עלייה כדי להמשיך לחיות עם בר בישראל". בר צוחק, בתגובה: "הכל אצלנו היה על ספידים. כבר בדייט השני פגשתי את אמא של מריסה, ומהר מאוד גם את שאר המשפחה".
כחצי שנה לאחר שנפגשו לראשונה, מריסה עלתה ארצה ועברה להתגורר עם בר בחיפה. היום היא עובדת כמנהלת עמודי סושיאל, ובר סטודנט להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון. "המעבר לא היה קל למריסה, אבל היא לא ויתרה", אומר בר.
מריסה מסכמת: "לא נכנסתי לאפליקציית ההיכרויות כדי למצוא אהבה, אבל בסוף הכרתי דרכה את בן הזוג שלי ועברתי לגור בישראל. אני אסירת תודה על הזכות הזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו