שקט, אבל מתוח: סיור בעוטף עזה אחרי הפסקת האש מגלה - הפיצוצים כבר נדמו, אך הדרך הביתה עדיין ארוכה

ראש המועצה האזורית אשכול היוצא, גדי ירקוני, הכין קפה ואירח אותנו במרפסת ביתו שבקיבוץ נירים, בעוטף עזה. האיש שאיבד את שתי רגליו בסוף מבצע צוק איתן והוביל במשך רוב חודשי המלחמה את קהילתו המדממת, הזיל דמעת התרגשות עם שובן של החטופות לביתן, אבל לא התלהב מהאופוריה שמסביב.

"השקט אכן ממכר", אמר אחרי שלקח לגימה ארוכה מהקפה, "אבל הבוקר התקשרו כמה חברים ושאלו אם ראיתי בטלוויזיה את מחבלי חמאס על טויוטות. סיפרו שהם מפחדים לחזור לנירים. עניתי 'לא היה לכם ברור?'. עוד כשהייתי ראש מועצה אמרתי לתושבים 'אתם חוזרים ליישובים במצב מלחמה, כי נגד גרילה נלחמים במשך שנים'. אסור להבטיח דברים שלא יקוימו, ומי שחשב שיחזור ולא יהיו פצמ"רים - טעה. אי אפשר לעצור את הפצמ"ר האחרון".

האיש שהפסיק לספור הלוויות ולמנות ביקורי פצועים מכיר כבר את שכניו מניסיון ארוך שנים. "ב־8 באוקטובר צעקתי שאני רוצה לראות את הים בעזה, שנגיע עד אליו", ירקוני סיפר.

"כיום אני כבר יודע שלא נהיה שם, אבל השאלה היא איך נגיב עם הירי הראשון אחרי הפסקת האש. אני בא מבית של השומר הצעיר, ויש כאלה שבשוק כשהם שומעים אותי, אבל ברגע שיירו והם יירו צריך להוריד בעזה מאה בתים, כמובן לא מאוישים. הם צריכים לשלם את המחיר. אני לא מסכים עם האמירה שהתושבים שם מפחדים מחמאס. הם מפחדים ממנו בגלל שהם פחות מפחדים מאיתנו".

מה הפתרון?

"שטח המועצה האזורית אשכול כמעט כפול משטח רצועת עזה. אצלנו חיים 17 אלף תושבים, שם יותר מ־2 מיליון. אם הם ימשיכו לחיות בצפיפות, אי אפשר יהיה לשלוט בהם ואי אפשר יהיה לזרוק אותם לים, אבל צריך לזכור שהעולם קלט 6 מיליון פליטים סורים. אנחנו צריכים שכל מדינות העולם יסכימו לקבל בין 10,000 ל־50 אלף פלשתינים, מרצון".

אתה מדבר על "טרנספר".

"אל תגיד את המילה. אני אומר מרצון. כל מי שיעזוב את רצועת עזה יקבל ויזה, דרכון, תעודת זהות, ומדינת ישראל גם תיתן לו 50 אלף דולר כתחילת חיים. תראה שלפחות מיליון עד מיליון וחצי פלשתינים יהיו מוכנים לעזוב.

"יגידו שאחרי עשור נחזור לאותו מצב? כל שנה יהיה אישור עזיבה לפי כמות התינוקות שנולדו. בסוף יישארו ברצועה 500 אלף תושבים. אין פתרונות פלסטר".

הפתרון שירקוני מציג אולי נשמע קיצוני, אבל ביישובי העוטף, לצד השמחה הגדולה מחזרת החטופים, חוששים מאיך חייהם ייראו בשנים הקרובות.

"רבים מתושבי האזור לא יחזרו, כל עוד חמאס בשלטון", אמר לנו ארז מנור, מקיבוץ בארי. "הם הרי חושבים בהיגיון, אז למה לשוב הביתה אם האויב ממשיך לחיות צמוד אלינו? חשוב להוציא את החטופים מעזה וחשוב שלא יהיה חמאס או כל גוף דומה בשלטון. אני לא אחראי על פתרון הבעיה, אבל בוא נגיד בעדינות שלא תמיד קוימו ההבטחות שפוזרו להרגעתנו".

מנור, שנולד וגדל בקיבוץ בארי, איבד ב־7 באוקטובר את חמותו גאולה בכר, ואילו בנו דגן נפצע קשה כשהותקף בגרזן בידי מחבלים. הוא לא חשב לרגע לעזוב. לפני 20 שנה פתח בכניסה לקיבוץ את חנות האופניים הפופולרית "לה־מדווש", שאותה חזר להפעיל לפני כשנה, כשהמלחמה עוד היתה בעיצומה.

"אי אפשר לחיות ככה"

"היתה לי יותר תקווה לפני חתימת ההסכם האחרון, כי בעצם ההסכם מנציח את הישארות חמאס וזה אומר שהכל יישאר פה אזור צבאי", הוא נאנח כשלצידו עשרות חיילים, שעדיין משרתים באזור. "תבין שבזמן שגרה הוצאנו 160 טיולי אופניים בשנה, ואילו עכשיו סוף־סוף נתנו לי להוציא טיול לאזור מסוים ורק באישור הצבא ורק לקבוצות ועם הודעה מראש. אי אפשר לחיות ככה. אתה כעת עומד בשטח צבאי סגור".

רבים מתושבי העוטף עדיין לא חזרו לבתיהם, למרות שהפסקת האש אמורה להבטיח, לפחות בשבועות הקרובים, כי סוללות התותחים לא ירעמו ומטוסי צה"ל לא יפציצו מעבר לגבול.

"חכה, השקט חדש לנו. בתחילת השבוע עוד הכל פה רעד", סיפר מנחם הונוולד, ממייסדי קיבוץ עלומים, הסמוך לבארי. "לפני המלחמה הראו לנו את המכשול התת־קרקעי, עשו לנו סיורים על הקו והבטיחו 'הם לא יכולים לעבור' והבהירו שיש רחפנים ותצפיתניות. אמרו 'אין מה לדאוג'. לא עזר, כי ישנו בשמירה והשאלה אם גם בפעם הבאה יישנו, הרי גם אחרי מלחמת יום כיפור נרדמו כאן".

מנחם הוא אביה של נירית הונוולד־קורנפלד שקיבלה את אות הנשיא בחודש אפריל האחרון על עשייה מעל ומעבר למצופה כדי להציל חיים ולמנוע סבל. נירית, תושבת בארי ואם לארבעה, היא הממונה על הבריאות בקיבוץ ובאותה שבת טיפלה בפצועים שזרמו למרפאה, תחת אש בלתי פוסקת.

"הבת שלי ניצלה בנס. יש לי ארבעה ילדים ו־16 נכדים שחזרו צ'יק־צ'ק לחיות בקיבוץ עלומים", מנחם מספר. "זה הבית שלנו, אין לנו מקום אחר".

צריך לדעתך להמשיך להילחם עד הכרעת חמאס?

"אתה מבטיח שתחזיר את השבויים אם נמשיך להילחם? אני עדיין זוכר את השלט הגדול 'עד הניצחון'. עוד לא ניצחנו, ואילו הם דווקא הצליחו. הרי מה הם רצו? לשחרר אסירים, ושחררנו".

כלניות במתחם הנובה

זרם המבקרים בעוטף אולי גדל השבוע כשהשקט השתרר. למתחם הנובה, ליד קיבוץ רעים, הגיעו אנשים מכל הארץ כדי להציב במקום 500 כלניות מחימר לזכר הנרצחים.

בין הבאים היו גם ענת ואבי גבע מהיישוב הקהילתי חד נס שליד הכנרת. הם נסעו ארבע שעות כדי להגיע לעוטף במסגרת פרויקט הכלניות. דווקא בזמן שעמדו ליד אנדרטה לזכרו של בן היישוב, נעם ליאל אפרים, נשמע רעש פיצוץ עמום שהגיע מעבר לגבול.

"רק דיברנו על השקט", ענת ניסתה להבין את פשר הרעש הבלתי צפוי. "אמורה להיות הפסקת אש. זה כנראה סימן לא טוב".

רק שהשקט חזר במהירות, ואיתו התקווה לפתיחת פרק חדש. "עד לפני כמה ימים היתה אצלי פסימיות מוחלטת, ולפתע נוצר שבב קטן של אור", ענת אמרה. "לא יכולה להגיד שאני מלאת תקווה, אבל לפחות נתנו לנו משהו קטן להיאחז בו, שאולי כל החטופים יחזרו, שזו המטרה הכי חשובה בעיניי. מסתבר שהמעבר כאן מגן עדן לגיהינום הוא בשנייה".

נראה שגם בכירי האופטימיסטים יודעים שהעסקה היתה הכרחית ותחזיר אלינו את מי שחייבים להחזיר, אבל היא רחוקה מלהיות מושלמת. חמאס לא נעלם מהנוף וגם לא עושה רושם שהוא מתכוון להניח בקרוב את נשקו.

ליד אנדרטת התצפיתניות, בסמוך לקיבוץ נחל עוז, עמדו השבוע משפחה מירושלים ומשפחה מרהט וביחד ניסו לאתר את הכטב"ם שפיזר בשמיים רעש מונוטוני. יהודים וערבים כמו שאולי היינו רוצים לראות.

רק כשאנשי רהט עזבו את המקום, יוסי כהן, אבי המשפחה מירושלים, הישיר משקפת לעבר רצועת עזה, שעמדה ממול שקטה, ואמר: "כמה חטופים שאפשר להחזיר עכשיו שיחזירו, אבל אסור להפסיק את הלחימה. לא פה, לא ביהודה בשומרון וגם לא בלבנון. רוצים שקט, אבל באותה מידה צריכים את החרב. כתוב בתנ"ך 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים', ובסיום מודגש - 'לא תשכח'. רק לאחרונה הבנתי את משמעות הפסוק, ומאז כל הזמן מזמזם לי בראש 'לא תשכח, לא תשכח'".